הקדמה לספר 12 צעדים של תקווה
ראיין וכתב: חמי בר יוסף
אני מתעורר, וברגעים הראשונים לא מבין היכן אני נמצא. כל מה שאני יודע זה שאני שוכב על מיטה, ביד שלי נעוצה מחט שמחברת אותי לאינפוזיה, ואני קשור לעוד צינורות ומכשירים. מעליי יש אור ניאון חזק, אבל בחוץ, מבעד לחלון, השמיים חשוכים לגמרי. מולי אני רואה כמה אחיות, ובקצה החדר את א', אשתי. היא צועקת ובוכה. מכיוון שאני מטושטש ומעורפל לגמרי, לוקח לי זמן להבין מה היא אומרת. בהדרגה הקולות הופכים למילים. "זהו! עד כאן, עד כאן, עד הילדות!" הקול שלה קטוע, מרוסק, "תעשה מה שאתה רוצה עם עצמך, תגמור את עצמך, תהרוס את עצמך, זה החיים שלך, אבל לא על חשבון החיים של הילדות, לא על החיים של הילדות, לא של הילדות." היא משתתקת לרגע, אוספת אוויר וממשיכה, "אני לוקחת אותן, אתה שומע, בני, אתה שומע אותי, נכון? אני לוקחת אותן והולכת. זהו, תכניס לראש שלך, בינינו זה נגמר."
אני מנסה להתעשת, להבין מה קורה פה. אני בבית חולים, זה ברור. אבל איך הגעתי לכאן? "עשית תאונה", האחות אומרת. "היית עם הילדה באוטו ונכנסת עם הרכב בקיר. אלוהים עזר לך: אתה נפצעת, אבל הילדה בסדר." אני כל כך עמוס בחומרים שאני לא מרגיש כלום. זה העניין עם החומרים האלה, הם מנתקים אותי מהתחושות, מהרגשות, מהמציאות. חולפות כמה דקות, והתודעה מתבהרת. אני רואה את עצמי מתעורר אחר הצהריים, זוכר שהקטנה בת השנתיים אצל סבתא שלה, הגדולה בת הארבע בגן, וצריך להחזיר אותה משם הביתה. אני קם מהמיטה, בולע כמות יפה של כדורי שינה מהחפיסה שנמצאת לידי, לוקח את מפתחות הרכב ויורד במדרגות אל המכונית בחנייה. משם אני יוצא לגן, אוסף את הגדולה, ומתחיל לנסוע חזרה לדירה שלנו ברחוב קוסטה ריקה בקריית מנחם בירושלים. אבל מה קרה אחר כך? הזיכרון נקטע.
בינתיים אשתי עוזבת את החדר. התאונה הביאה אותה אל הקצה. היא לא מוכנה לסבול אותי יותר, ואפשר להבין אותה. אני בן עשרים ושמונה, אבא לשתי בנות, כבר יותר מעשר שנים מכור כבד. להיגמל ניסיתי בלי סוף. לפחות עשרים פעמים הפסקתי, וחזרתי להשתמש. לפעמים הצלחתי לעבוד במשך תקופה קצרה, ואז עזבתי, אם לא פיטרו אותי קודם. אני מפוחד, חסר אונים, חסר תקווה, בלי שום כוחות. גם עכשיו, כשההשפעה של הכדורים נחלשת, הבהלה משתלטת עליי. אין לי את החומרים שלי, וכדי להרגיע את מה שעולה בתוכי אני מבקש מהאחיות עוד כדורי הרגעה. הרבה כדורי הרגעה. מישהו בצוות מבין את המצב שלי, ואני מקבל את כל מה שאני צריך.
ככה עוברים שלושה ימים בבית החולים, אבל הכדורים שאני מקבל לא משפיעים עליי כמו הסמים והחומרים שאני רגיל לצרוך. מתחיל לי קריז. כאבים בכול הגוף, הזעות, רעידות, עצבנות בלתי נשלטת. אבל מה שהכי גרוע זה לא מה שקורה בגוף, אלא מה שמסתובב אצלי בראש. מחשבות קשות שמענות אותי, ממש אוכלות אותי מבפנים. מה עשיתי לילדה שלי? מה? איך הגעתי למצב הזה? איך יכול להיות שאני, שעברתי ילדות פוגענית, מתעללת, פוגע עכשיו בילדה שלי? איך אני עושה את זה? איך? הכאב הפנימי כל כך נורא שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מרגיש כלוא. אני חייב לברוח. אבל לאן? אני רואה שהאחיות לא נמצאות בחדר, ואף אחד לא מסתכל עליי, אז אני תולש את האינפוזיה, מנתק את החמצן, הולך לשירותים, ומשם מתחמק מבית החולים.
אני יורד לחנייה של בית החולים, ותופס מונית שתיקח אותי לדודי, החבר הכי טוב שלי. ביחד התחלנו להשתמש, ובעשר השנים שחלפו מאז אנחנו לא נפרדים. שם, בדרך אליו, לא יכולתי לדעת שבגיל ארבעים וחמש, אחרי הרבה ניסיונות של גמילה שלא יצליחו, הוא ימות משימוש יתר. כשאני מגיע אנחנו מייד משתמשים. הוא מוציא נייר כסף, מפזר עליו את האבקה הלבנה של ההרואין, מגלגל את הנייר ומדליק אש מלמטה. אני יונק את העשן עמוק אל תוך הריאות. שקט מתחיל לרדת עליי. המחשבות האיומות מאטות, יש כיסוי עדין שמכסה אותי. לפחות לזמן קצר אני עטוף, מוגן יותר.
חולפות כמה שעות, כבר לילה. אנחנו הולכים אליי הביתה. אולי יותר נכון לומר, מתנדנדים, גוררים את הרגליים הכבדות במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. כשמגיעים לקומה השלישית אני אוחז בידית. הדלת נפתחת, אבל הבית ריק. הכול מסודר, נקי, שקט לגמרי, אבל אף אחד לא כאן. אני מבין שמשהו לא בסדר, פותח את הארונות, ורואה שמרבית הדברים של הילדות לא נמצאים. אני ניגש לטלפון ומתקשר לאימא שלה. היא אומרת לי, "היא פה, אבל היא לא רוצה לדבר איתך. גם אין לך מה לבוא. אנחנו לא רוצות לראות אותך. לא רוצות שום קשר." אני מסטול לגמרי, אז ברגע הראשון אני אומר לעצמי, סבבה, יהיה לי שקט, היא לא תשגע אותי, לא אצטרך לשקר, לא אצטרך להסתיר, יותר טוב ככה.
כמה ימים עוברים. אני משיג חומר ומשתמש. כשההשפעה של החומר יורדת, אני משיג עוד חומר ושוב משתמש. את הכסף אני משיג מקומבינות. קונה סמים, מוכר אותם יותר ביוקר, ופה ושם גונב. אחרי שלושה ימים, ברגע של שפיות זמנית, הדלת נפתחת. זאת היא, ואני מצליח לדבר איתה.
"את חייבת לתת לי עוד צ'אנס," אני אומר.
"חייבת? למה חייבת? לא נתתי לך מספיק צ'אנס? הרסת לי את החיים, את הכול לקחת."
"בסדר, בסדר," אין לי סבלנות לטענות שלה, "אבל עכשיו אני מבטיח באמת."
"ולמה, קודם לא הבטחת לי באמת?"
"לא, תקשיבי. הפעם זה רציני, אני אומר לך. אם זה לא יעבוד, מתגרשים. אבל תחכי עם זה, עוד לא עכשיו."
"תקשיב לי אתה, בני, אתה תקשיב. נמאס לי מההבטחות שלך, ומהשקרים שלך גם נמאס. זה אותו סיפור שאתה מספר לי כבר שנים."
"נכון, נכון, את צודקת, צודקת. אבל הפעם זה באמת. אני הולך לגמילה רצינית, תאמיני לי, זה משהו רציני. אני אומר לך."
אני מבוהל, פוחד שהיא תעזוב ופוחד לאבד את הילדות. חוץ מזה, גם מרגיש אשם שאני מפרק את הבית. לפני הנישואים חשבתי שאם אתחתן ואביא ילדים, יהיה משהו שיוציא אותי מהסמים, משהו שיכריח אותי להפסיק להשתמש. משפחה, עול, אחריות – אלה יהיו התרופות שלי. אבל זה לא עובד. בכל זאת אני מצליח לשכנע אותה. כנראה שגם היא מבוהלת מהפרידה, תלויה בי בדרכה, לא יודעת מה תעשה לבד, בלעדיי.
היא חוזרת הביתה ואחרי שבועיים, בסתיו של שנת 1989, אני יוצא למרכז גמילה ממשלתי ביפו. אני נקי שם כבר שבועיים, מצבי הבריאותי משתפר, מעלה משקל ונראה טוב יותר. בלי להתייעץ איתי האחות מתקשרת לאשתי, מספרת לה שאני מתקדם. "יש לך ד"ש ממנו," היא אומרת לה, "הוא גם ישמח שתבואי לביקור." יום אחד, בהפתעה גמורה, היא מגיעה עם הבנות. היא מסתכלת עליי, ואני רואה שהיא שמחה, אפילו מתרגשת. אולי כדי להגן על עצמה אחרי כל האכזבות חשוב לה להזכיר לי שהפעם זה הצ'אנס האחרון, שאם אני חוזר להשתמש אנחנו גומרים את הסיפור, וזה סופי לגמרי. אבל האיום שלה לא מצליח להסתיר את התקווה שאני שומע בקולה, ודווקא זה מה שמפיל אותי. ככל שאני מרגיש שהיא מתחילה להאמין בי, כך אני נהיה יותר מבוהל. כמו מתוך תהום שמסתתרת בתוכי מתנפלים עליי רגשות של פחד, לופתים אותי, עוצרים לי את הנשימה. יש בתוכי קול ברור שאומר לי: "היא לא יודעת מה קורה לך בפנים. היא לא מבינה שאתה מרוסק. שבור. הרי אתה יודע שאתה לא תצליח. איך תפרנס? איך תחיה? איך תתפקד בתור אבא? איך תתפקד בתור בעל?" כשהייתי בשימוש חייתי מרגע לרגע בשביל הסם. אבל עכשיו כל הדברים שתחת השפעת הסמים לא עלו לתודעה, תוקפים אותי בפראות. מתחת לחזות המבריאה שלי משתוללת סערה איומה, ואין לי סיכוי לשרוד בתוכה. אנחנו נפרדים ואני מבוהל.
חולפים עוד שבועיים במרכז הגמילה, ואחרי חודש של ניקיון משחררים אותי הביתה. אני בלחץ נוראי, ומייד כשאני יוצא מהשער הרגליים לוקחות אותי לפרדס סמוך שבו מוכרים סמים. אין לי סיכוי להתנגד לדחף שמוביל אותי. אני קונה ומשתמש. בבית, כשאשתי פותחת את הדלת, היא רואה אותי ומבינה. הצעדים שלי כבדים, אני רדום, העיניים רק פקוחות למחצה. החיוך שלה קופא על הפנים, היא לא אומרת כלום, רק נכנסת לחדר השינה וטורקת את הדלת. אני תקוע במקום לרגע, ואז הולך אחריה. מבעד לדלת הסגורה אני שומע אותה מתייפחת ביבבות קטועות. אני חסר אונים, מבין שאין שום טעם לפתוח את הדלת או להגיד לה משהו. בעצם, אני מבין שהסיפור שלי נגמר, ושאין לי על מה להילחם יותר. אחרי שנים של ניסיונות ומאבקים אני מבין בצורה הכי ברורה שאין לי סיכוי להיות נקי מהסמים. זה לא עניין של רצון. אני מאכזב את כולם, אני מכאיב לכולם, פוגע באנשים הכי קרובים אליי. יש קול בתוכי שחוזר ואומר לי, בני, אתה תמות מכור, אתה תמות מכור.
אנחנו ממשיכים ככה שבועיים, פה ושם מדברים על מה שצריך, אבל לשנינו ברור שקרה משהו שאותו כבר לא נוכל לתקן. אני מבין שהיא מתארגנת על עצמה, הראש שלה כבר נמצא בעתיד, בחיים שבלעדיי. ויום אחד זה קורה: היא לוקחת את כל הדברים שלה ושל הבנות, והולכת איתן לאימא שלה. אני נשאר בבית במצב נורא. משקל הגוף שלי הוא בערך ארבעים וחמישה קילוגרם, ואני משתמש באופן מאוד מסיבי. אל הבית מגיעים עוד מכורים והמקום הופך למאורת סמים. יום אחד, בלי התראה מוקדמת, נכנסים פנימה שני שוטרים של הבילוש. הם מציגים לי צו הרחקה מהבית, ומחפשים סמים. קשה להבין איך זה קרה, אבל באותו רגע לא היו סמים בבית. הם יוצאים בלי מה שחיפשו, אבל לוקחים אותי איתם. בזמן שאני לא בבית, אשתי מחליפה את המנעול, ואני נשאר ברחוב. מה לעשות עכשיו? ההורים ניתקו איתי את הקשר לפני כשנה, אבל מכיוון שאין מוצא אחר, אני עושה עוד ניסיון של פיוס, ומגיע אליהם. אחרי דין ודברים סוער הם מסכימים לשכן אותי אצלם, אבל מציבים תנאי ברור. שאפסיק להשתמש. אני כמובן מבטיח, כי בהבטחות אני אלוף, אבל ממשיך להשתמש, וגם לסחור, רק משתדל עד כמה שאני יכול להסתיר את זה מהם. יום אחד אני נוסע לדרום להביא כמות גדולה של סם, וכשאני חוזר הביתה מחכה לי הפתעה. כמה בלשים, שמישהו כנראה סיפר להם על הנסיעה שלי, ממתינים ועושים עליי חיפוש. למזלי, הייתי מספיק זהיר, החבאתי את החומר לפני שנכנסתי הביתה, ושום דבר לא נתפס. אבל הם הופכים את כל הבית, מפשפשים בארונות, במגירות, זורקים את הבגדים והחפצים על הרצפה. עבור ההורים, זה הקש ששובר את גב הגמל, הגב שנשחק עוד הרבה קודם. הם זורקים אותי לרחוב, ולא אכפת להם מה אני אעשה, ולאן אני אלך. יש גבול לכמות השקרים והאכזבות שהם יכולים לספוג ממני.
קר בירושלים בחודש נובמבר, אפילו קר מאוד, ואני בלי קורת גג. בימים הרוח דוקרת, לפעמים יורד גשם שנכנס מתחת לבגדים. בלילות אני מחפש מסתור בגנים ציבוריים או בכניסות לחדרי מדרגות. אני גונב, אוכל מפחי זבל, וממשיך בזכות קומבינות להשתמש.
בדצמבר 1989 אני נעצר על פי מידע מודיעיני שהגיע למשטרה. האשמה היא סחר בסמים, התפרצות ואחזקת נשק. למרות שכל האישומים נכונים, לא מוצאים עליי סמים וגם לא את הנשק. בכל זאת אני נלקח לתא המעצר במגרש הרוסים בירושלים. אני במצב הכי מדורדר שיכול להיות. שוקל ארבעים קילוגרם, כמה שיניים נשרו לי, וברגע הזה מתחיל לי קריז מטורף. בתא המעצר יש שמונה או עשרה עצירים, ויש גם הרבה סמים. אבל אני משום מה כל כך מותש שאין לי אפילו כוח להשתמש. ברגע הזה, כל מה שאני רוצה זה שמישהו יטפל בי וידאג לי. אני חושב על מיטה בבית חולים. שם אוכל לנוח לרגע אחרי התקופה הנוראית שנזרקתי לרחובות, שם גם ייתנו לי כדורים. אבל איך אגיע לבית חולים? הדרך היחידה היא לחתוך את עצמי. אני שואל בשפה של בית הסוהר, אם יש למישהו לחתוך. לאחד העצורים יש מזלג, שהוא השחיז והפך לסכין, והוא נותן לי אותו. אני אוחז בו, מצמיד לווריד וחותך בכל הכוח. משם, אני ממשיך לעורק בירך וחותך גם אותו. אני בקושי מרגיש את הכאב, אבל יש לי סחרחורת ונראה שתיכף אתעלף. על הרצפה יש הרבה דם, גם המכנסיים והחולצה נספגים בדם, והאסירים מבוהלים, צועקים אל המסדרון, "סוהר, סוהר!" הדלת נפתחת, נכנס סוהר ולוקח אותי למרפאה. חובשים אותי וזורקים אותי לצינוק. זה העונש שמקבל מי שמנסה לפגוע בעצמו.
הדלת ננעלת. אני לבד בחדרון הקטן. בפינה יש מזרון, שמיכה וכרית, שנודף מהם ריח מבחיל. אני מרוסק, מרגיש הכי לבד בעולם, ובא לי לישון ולא לקום יותר אף פעם. אני רוצה למות. הגוף עייף, הנשמה עייפה, האני שלי עייף מלהיות פה. משקל הגוף סוחב אותי אל הרצפה. היא קרה מאוד, אבל לא אכפת לי. אני נשכב עליה, האצבעות מגששות את הבטון, כאילו היה גוף חם שייתן לי מחסה. פתאום, ואני לא מבין מאיפה זה בא, כי אני לא אדם מאמין באותה תקופה, אני שומע את עצמי צועק, צועק לאלוהים. זאת לא צעקה רגילה, כל הנפש שלי צועקת, יוצאת מתוך הגוף וממלאת את החדר. "אלוהים," אני זועק אליו, "אם אתה נמצא, תעשה משהו עם החיים שלי. תעזור לי, תעזור לי, תיקח אותי אליך. אני לא יכול להמשיך ככה. אני לא יכול, לא יכול." אני צמוד לרצפה, אבל באיזה צורה מוזרה אני גם מרחף בתוך החדר, ונמצא מחוץ לגוף. פתאום, כל החיים עוברים מולי כמו סרט וידיאו. איך התחלתי להשתמש, המעצרים, האשפוזים, הנישואים, הילדות, התאונה, החיפושים. ובתוך כל זה, הנשמה שלי לא מפסיקה לזעוק, "אלוהים, די, די, אני לא יכול יותר, תעשה משהו, תעשה משהו, משהו קטן לפחות." ואז, קורה עוד דבר מוזר. אני מתחיל לבכות, מתייפח בדמעות. בכל השנים האיומות שחלפו, לא בכיתי. הכאב שלי יצא בתוקפנות, בצעקות, באלימות, אבל לא בבכי. והנה, עכשיו, על הרצפה הקרה של הצינוק במגרש הרוסים אני ממרר בבכי כמו ילד, ויש בזה משהו משחרר ומטהר.
מאוחר יותר באותו הלילה לוקחים אותי לבית החולים. שם, תופרים אותי, אבל לא מוכנים לשתף פעולה עם המזימה שרקמתי. המיטה הרכה נשארת בגדר חלום בלתי מושג. אני מוחזר לצינוק, ולמחרת בבוקר מתייצב בפני שופט. לאולם אני מגיע כבול באזיקים, בלי שום ציפיות, אבל להפתעתי המוחלטת השופט שואל אותי האם אני מעוניין בגמילה. באופן כמעט אוטומטי, אני אומר, "כן".
"גמילה זה יפה," הוא ממשיך, "אבל לא בארץ."
"מה זאת אומרת, לא בארץ?"
"אני אחבר אותך לארגון של משפחות נפגעות סמים, יש להם קשרים עם מרכז בצרפת שהוא חלק מרשת של קהילות שיקום של כפרי הפטריארך."
זה נשמע טוב, אבל משהו לא מסתדר לי. "מאיפה הכסף?" אני שואל, "מי משלם את זה?"
"אל תדאג," הוא מרגיע, "זה במימון של המדינה. כשתסיים, תחזור לארץ. אבל אני מזהיר אותך: אם תעזוב לפני שתשלים את התהליך, אתה נכנס ישר לכלא."
בדרך חזרה לבית המעצר מסבירים לי שמכיוון שאין מרכזי גמילה כאלה בארץ, המדינה מוכנה לממן שיקום בחו"ל. אני סוחב חוויה קשה מאוד ממוסד כליאה לנערים, והמחשבה על שהייה ממושכת בבית כלא מבעיתה אותי. השיקום בצרפת נשמע לי דרך טובה להימלט ממנו. גם אם לא אצליח להיגמל, אקבל מיטה ואוכל. אני רק צריך למצוא מישהו שיחתום על ערבות כדי שאצא מהארץ. המשפחה הקרובה ניתקה איתי מגע מזמן, אבל אחד האחים בכל זאת מוכן להיחלץ למעני, והוא חותם על הערבות. אני נמצא עוד שבוע במעצר, ואז אמור לצאת לכמה ימים של התארגנות לפני הנסיעה לחו"ל. הכול מתעכב כשמודיעים לי שאשתי הוציאה נגדי צו עיכוב יציאה מהארץ. אם אסכים לגירושין ואוותר על הבית המשותף שלנו, היא מוכנה לבטל את הצו. בנוסף להיתר היציאה היא מציעה לי שלושת אלפים דולר, שיעזרו לי להסתדר בהמשך. אני במצב כל כך מטושטש, ומוכן לעשות כל דבר שיבקשו ממני. בתא המעצר יש כמויות גדולות מאוד של סמים, אפילו יותר מאשר בחוץ. הסוהרים מאפשרים לנו להכניס ולהעביר חופשי, כי הם מבינים שבלי סמים התאים יהפכו לחדרי מלחמה. כך קורה שלטקס הגירושין ברבנות אני מגיע לא רק כבול באזיקים, אלא גם מסטול לגמרי מרוב סמים. לדיינים זה לא מפריע. הם אמנם שואלים אותי, "אדוני יודע מה הוא עושה?" או "אדוני יודע מה הוא אומר?", אבל מקבלים ללא קושי את הנהוני הראש המעורפלים שלי. אני רדום, עומד בקושי, העפעפיים מבקשות לצנוח, הלשון כבדה, וכשאני מתחיל משפט הוא נעצר באמצע, תוהה לאן עליו ללכת.
אחרי הגט ברבנות אני מקבל כמה ימים להכנות, ועולה על המטוס. את מה שקרה בנמל התעופה קשה לי לשחזר. הגעתי לנמל התעופה מטושטש לחלוטין, אחרי שלקחתי כמות עצומה של סמים, ועד כמה שאני מבין נעצרתי על ידי אנשי הביטחון המקומיים, שלא ידעו מה לעשות איתי. מי שבאו לאסוף אותי היו אנשי הפטריארך, מכורים נקיים בעצמם. הם הבינו מה קרה לי, וחילצו אותי מתא המעצר של נמל התעופה. את הדרך לכפר הגמילה אני לא זוכר, ולמעשה הזיכרון הראשון שלי שם הוא כבר בתוך תהליך הגמילה מהקריז. הייתה להם, בכפר הפטריארך, דרך מעניינת לשבור קריז. מי שהגיע לכפר קיבל משקה שגורם להקאות, ויצא עם שני מדריכים, מכורים לשעבר, למסע של הליכה. כך, התעוררתי בליבו של יער, כשאין לי מושג היכן אני נמצא, ושני בריונים מפחידים למראה, שאני לא מבין מילה ממה שהם אומרים, דוחפים לתוך הפה שלי משקה מעורר בחילה. אני נופל על הארץ והם לא מוותרים. מרימים אותי, דוחפים קדימה, ושוב אני נופל. אני לא שוקל הרבה, אולי ארבעים קילוגרם וקצת, אבל לא מסוגל לעמוד על הרגליים. אני נצמד לקרקע המכוסה אבנים ומחטי אורן חדים, אבל הם גוררים אותי קדימה בידיים חזקות בלי שום היסוס. בהדרגה, אני מבין שעדיף לשתף פעולה, מקים את עצמי, ומנסה להדביק את צעדיהם.
בימים הבאים אני מתחיל להבין לאן הגעתי. במרכז הקהילה יש מבנה ישן בן קומות אחדות ששימש בעבר לבית ספר או לפנימייה, וסביבו חצר עם עוד כמה צריפים. סדר היום מאוד חדגוני וקשוח. אנחנו קמים מוקדם בבוקר, מקבלים ארוחה דלה ויוצאים לעבוד. אני עובד במטבח, ובמיוחד שוטף כלים. העבודה מתחילה בבוקר ומסתיימת בתשע בערב. אין שום טיפול נפשי, אין שיחות ואין קבוצות. רק עבודה. ביום ראשון, יום המנוחה, אנחנו מוציאים לחצר את כל מה שיש בבניין: מיטות, ארונות, כלים, בגדים, שוטפים וממרקים את הבניין, ואז מחזירים הכול פנימה. מבחינת אנשי הצוות, אם נהיה עסוקים בעבודה בלי רגע של פנאי, לא יהיה לנו זמן לחשוב על סמים, לא יהיה לנו זמן לחשוב על מה שהשארנו מאחור, לא יהיה לנו זמן לחשוב על בריחה. אבל זה לא עובד. מי שכן עובד בלי הפסקה, זה הראש שלי. מחשבות, מחשבות, מחשבות. בלי הסמים שירגיעו אותי, האובססיות והחרדות עולות לפני השטח ומטריפות אותי. אין לי שום מוצא למה שמתערבל בפנים, ומערבל אותי אתו. זה לא רק שאף אחד לא מבין עברית, אלא שבכפר של הפטריארך אנחנו אמורים לשחק אותה גברים, להיות קשוחים. אני חושב על בריחה, אבל יודע שזה לא מציאותי. את הדרכון לקחו כשהגעתי, ולמרות שהמקום אינו מוקף גדר, אין לאן ללכת. הכפר נמצא בלב יער אינסופי, מרחק של חצי שעה נסיעה מכול יישוב סמוך. אז איך אני יכול לברוח מפה? לאן אלך? אני כותב מכתבים לאחי ולאשתי, ובמיוחד רוצה לדעת מה קורה עם הבנות שלי. לפני שנסעתי, למרות הגט, אשתי ביקשה שאכתוב והבטיחה לכתוב בחזרה ולספר על הבנות, אבל בינתיים לא קיבלתי מהארץ שום מכתב. אני לא יודע האם המכתבים שאני מפקיד בקבלה נשלחים, ואין לי מושג מה הם ייעשו אם בכל זאת יגיע אליי מכתב.
בערב פסח, אחרי שלושה חודשים במקום, מרשים לי להתקשר לארץ. איש צוות נמצא לידי, הוא לא מבין מה אני אומר, אבל בכל זאת משגיח עליי כדי שאדבר בצורה מאופקת. אני מצלצל הביתה לאימא שלי והיא עונה. ברגע שאני שומע את קולה, אני מתחיל לבכות. זה מחוץ לכללים של המקום. הסבירו לנו שוב ושוב שפה צריך להיות קשוחים, לשלוט ברגשות. לכן, ברגע שאני פורץ בבכי, איש הצוות חוטף ממני את הטלפון ומנתק. אני נשאר המום.
אבל אחרי שלושה ימים קורה משהו מדהים הרבה יותר. אחי, שאתו לא דיברתי יותר משנה, מופיע בכפר. מה קרה? מאין הוא צץ? מסתבר ששיחת הטלפון עם אימא שלי שנותקה באמצע, כל כך הבהילה אותה, עד שהיא שלחה אותו לקחת אותי לארץ. הוא האח המוצלח שלנו, עובד בשירות המדינה, ויש לו דרכון דיפלומטי.
"באתי לקחת אותך." הוא אומר לי.
"איך תיקח אותי? אם אני חוזר לארץ אני נכנס לבית סוהר. זה מה שהשופט אמר. הכפר זה חלופת כלא בשבילי."
"תבוא," הוא עונה בביטחון, "יהיה בסדר."
הוא נכנס למשרד של המנהל, מדבר אתו באנגלית שאני לא מבין, ואחרי כמה שעות הם נותנים לו את הדרכון ואת הציוד שלי. ליד המשרד יש מראה. אני מביט בה ומגלה שאני נראה טוב יותר. אמנם, כשאני מחייך נפער פה שחסרות בו כמה שיניים, אבל עליתי במשקל. עדיין, עם עצמי אני מרגיש מאוד גרוע. אנחנו נוסעים לשוויץ ומחכים לטיסה לארץ. בגלל הפסח הטיסות מלאות וצריך להמתין. כל כך קשה היה לי בכפר הפטריארך, אבל עכשיו כשהחזרה לארץ הופכת לעניין ממשי, אין בי שום שמחה, אלא רק פחד. לחזור לארץ זה לשקוע שוב בביצה המשפחתית, להתמודד עם החיים, עם עבודה, עם ההורות. זה בטח גם לחזור ולהשתמש. כבר חמישה חודשים לא ראיתי את הבנות, אני מתגעגע מאוד ורוצה לראות אותן, אבל גם מפחד. מה יהיה? איך אתמודד עם כל מה שמצפה לי?
כשאני נוחת בארץ הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה למצוא סמים. כל החרדות מתנפלות עליי, ואני מכיר רק מוצא אחד: להשתמש. אבל אני אוסף כוחות, אומר לעצמי, חכה, חכה, חכה, אסור לך, אסור לך, לא לפני שתפגוש את אורית, העובדת הסוציאלית מהיחידה להתמכרויות בירושלים. היא טיפלה בנסיעה שלי ובטוחה שאני עדיין שם, בצרפת, כמו שהתחייבתי לשופט. אין לה שום מושג שחזרתי לארץ. אני מתעורר מוקדם בבוקר, מרוצה שהצלחתי לשמור על עצמי נקי, ונוסע לפגוש אותה.
"מה אתה עושה פה?" אורית מופתעת, ואני מסביר לה הכול.
"תשמע, זה סיפור מוזר, אני לא יודעת מה לעשות איתך, אבל אתה חייב להיעצר" היא אומרת.
"לא," אני אומר לה, "חכי, אני אלך היום בערב לקבוצה אן-איי[1]. אני יכול להמשיך את הגמילה אצלם."
אורית שותקת לרגע. גם אני מופתע מהפתרון שקפץ פתאום בתודעתי, בלי שחשבתי עליו קודם. הייתי כל כך מבולבל באותו בוקר, הגעתי בלי שום תכנית להמשך, והנה, זה מה שיוצא ממני באותה שנייה. צריך לומר, ששנתיים קודם הלכתי במשך תקופה לקבוצת אן–איי, אבל זה לא עזר לי להישאר נקי. באותו הזמן העובדת הסוציאלית אמרה לי שהשתתפות בקבוצה היא תנאי לקבלת מענק הבטחת הכנסה. זה היה תמריץ ראוי, אז הלכתי לפגישות, אבל תמיד חזרתי מסויג. למרות שהייתי במקומות הכי נמוכים לא הייתי מוכן לזהות את עצמי עם המכורים של האן–איי ובטח שלא לקבל את הכיוון שלהם. להודות שאני חולה, מכור, חסר אונים? מה פתאום?! כל התפיסה שהוצגה שם, שהתמכרות היא מחלה שאנחנו צריכים להודות שאנחנו חסרי אונים מולה, ושהבעיה נמצאת אצלנו המכורים, גרמה לי ממש לבוז להם. באותה תקופה היה ברור לי שהמשפחה והחברה פגעו בי, והם האשמים בשימוש שלי. בינתיים, אורית נועצת בי עיניים. אני נושם לרווחה כשהיא מסכימה שאלך הערב לקבוצה. היא אומרת שמחר ניפגש, ונראה מה הלאה.
עוד מעט שעת צהרים ויש לי כמה שעות למלא עד פגישת הערב. העיקר זה לא להשתמש בינתיים, לא להשתמש. לא משנה מה קורה, אתה לא משתמש, אני אומר לעצמי כמו במנטרה. אני מאוד דואג לילדות, ונוסע לדירה בקריית מנחם. כשאני מגיע, אני מוצא את הדלת נעולה, ודופק על הדלת של השכנה. לא, היא לא יודעת מה קורה איתן, כבר הרבה זמן שהן לא נמצאות כאן. אני מסתובב ברחובות מוטרד, ואחר הצהריים מתקשר לאימא של גרושתי שמספרת לי שהבנות נלקחו. אנשי הרווחה העבירו אותן למוסד. מכת פטיש נוחתת לי על הראש. אני מבין שכל מה שקרה פירק את גרושתי, אבל אימא שלה לא מוכנה לומר לי היכן היא נמצאת ומה קורה איתה. כאב עז חותך אותי בכל הגוף. כאילו קודחים בתוכי או חותכים ממני איבר. אני יודע שאני אשם וזה הופך את העניין לבלתי נסבל. אני מוכן להרוג את עצמי מרוב כעס וכאב. מה אני עושה עם כל מה שמאיים לפרק אותי? רק אל תשתמש, אל תשתמש, אני מזכיר לעצמי, לא משנה מה קורה, לפחות עד הערב אתה לא משתמש.
עוברות עוד כמה שעות איומות, ובערב אני נוסע לפגישה, שנערכת בשכונת בקעה בקצה דרך בית לחם. בחצר של המכון הירושלמי לבעיות סמים יש צריף, שבו מאפשרים לחברי האן–איי להיפגש. אני נכנס, ורואה שישה או שבעה אנשים. שניים מהם אני מכיר. אחד מהם הוא דני, שאחרי כמה שנים ימות משימוש יתר, ומ', שמאז ועד היום היא נקייה. שניהם קמים ומחבקים אותי. מה זה, איפה היית? לאן נעלמת? אתה דווקא נראה טוב. בתחילת המפגש מקריאים את שנים-עשר הצעדים. אחר כך, כל חבר מציג את עצמו ומכריז על תקופת הניקיון שלו. כשהוא מסיים החברים במעגל אומרים ביחד: "אוהבים אותך…" ומוסיפים את שמו. בהמשך הם מספרים איך עבר עליהם היום, משתפים בבעיות שאיתן הם מתמודדים, אבל כשמגיע תורי, אני שותק. אני מרגיש חסר ביטחון, ומתבייש בכל מה שקורה לי. בגרון תקוע גוש שחונק אותי, ואני לא יכול לפתוח את הפה. אחרי הסבב הזה, אחד החברים מקבל את הבמה; הוא 'הדובר' היום. הוא מספר על הילדוּת שלו, על ההשפלות שחווה בבית, על היחסים בין ההורים, המכות, המשפחה האומנת, המוסדות. משהו חדש שלא הכרתי קורה לי. מה זה? לפני התאונה, בכל הפגישות שבהן הייתי, הרגשתי מרוחק, סגור, אפילו התעצבנתי וכעסתי. אבל עכשיו אני מזדהה, נפתח. יש איזה קול עדין שממלמל בתוך הנשמה שלי ואומר לי שאולי הגעתי, שאולי מצאתי משהו.
אחרי שהדובר מסיים, יש עוד הזדמנות לשתף, ושוב אני שותק. אבל בסוף הפגישה, בסבב האחרון, היד שלי, כמו מעצמה, לפתע מתרוממת ואני מבקש לדבר. אני מספר על כל מה שעברתי בחודשים האחרונים. אומר שאני חייב גמילה, שאם לא אמשיך בגמילה, אני נכנס מחר לבית סוהר. מספר שלא ראיתי את הילדות שלי כבר כמה חודשים, והיום גיליתי שלקחו אותן למוסד, והכול באשמתי. אני גר באופן זמני אצל אח שלי. הוא הסכים בינתיים לקחת אותי, אבל ההורים לא רוצים שום קשר איתי. אני לא יודע לאן ללכת ואיך להמשיך, אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי.
בסוף הערב, כשמתפזרים, ניגש אליי בחור בשם עזרא. הוא מנהל מרכז גמילה בצפון בשם "גשר לחיים", שעובד בשיטת שנים עשר הצעדים.
"אם אתה רוצה להיגמל, תביא מחר ציוד ותבוא אלינו." הוא אומר לי.
"אין לי כסף לגמילה" אני עונה, "ההורים שלי גם לא יתנו לי."
"זה בסדר, תבוא בחינם."
"מה בחינם?" אני מופתע.
"בחינם," הוא אומר לי שוב, "רק תבוא".
"אבל אפילו אין לי כסף לנסיעות."
"אין בעיה," הוא אומר, "אני אתן לך כסף לנסיעות."
הוא מכניס את היד לכיס, מוציא ארנק, ומניח בכף היד שלי שטר של חמישים שקלים.
באותו ערב אני מאוד נרגש, עצבני ומבולבל. כל מה שעבר עליי היום מציף ומערבל אותי, ואני מרגיע את עצמי עם כמה בירות. באותו רגע, אני לא מבין מה אני עושה, אבל אחר כך אני תופס את עצמי בבהלה איומה. עזרא הסכים לקחת אותי, כי ידע שאני נקי כבר כמה חודשים. זה התנאי להגיע למרכז שהוא מנהל. אבל מבחינת האן-איי, כל אלכוהול, ולא משנה באיזה מינון, הוא סם. אז בעצם, ברגע ההוא מעדתי, ואסור היה לי להגיע למרכז בנהריה. שנה וחצי הסתרתי את העניין. הצהרתי בכל הפגישות שאני נקי מהשנים-עשר בינואר 1990, הפעם האחרונה שבה לקחתי סמים, לפני שעליתי למטוס לצרפת. חייתי עם הסוד של השתייה זמן רב, ורק כשהתבססתי בתוכנית סיפרתי את האמת. מאז, אני סופר את הניקיון שלי מאותו ערב, שישה עשר ביוני 1990. עכשיו, כשאני כותב את הדברים האלה, חלפו שלושים ושלוש שנים, חמישה חודשים, ושבעה ימים מהיום שבו נולדתי מחדש בתור מכור – נקי.
אני מתעורר בבוקר עם הרגשה אחרת. אני לא הולך לעוד גמילה, אלא לטיפול. לתחנה המרכזית בירושלים אני מגיע עם שקית ניילון ביד. בתוך השקית יש כל רכושי בחיים: זוג נעליים נוסף, שתי חולצות, זוג מכנסיים, המון מרשמים לכדורים פסיכיאטרים וערמה של מכתבים מבתי משפט והוצאה לפועל על כל החובות שצברתי. אני עולה על אוטובוס לתל אביב, ומשם ממשיך ברכבת לנהריה. בנסיעה שוב עולים בתוכי רגשות קשים, בחלקים מהדרך אני ממש בוכה. אני מרגיש אשם, אני מרגיש בודד, אני מרגיש שאין לי תקווה ובא לי למות. אני לא יודע מה יהיה עם הילדות שלי, אני כועס על עצמי, אני מלא מחשבת על מה שאיבדתי, על מה שהפסדתי, על האישה, על הבנות, על הבית, על התיק הפתוח במשטרה, על החיים שלי. אין לי שום מוטיבציה, אין לי שום חשק, אין לי אפילו רצון להיות נקי. באותו רגע הסיבה היחידה שבגללה אני ממשיך היא הפחד שלי מבית הסוהר. יש דבר שעברתי במוסד שבו הייתי כלוא בגיל הנעורים, שאני לא מוכן לחזור עליו. לא משנה מה, אני לא רוצה להיכנס שוב לבית הסוהר.
בשעת בוקר מאוחרת אני יורד בתחנת הרכבת בנהריה, והולך בערך עשר דקות אל הכתובת שנתנו לי. כשאני מגיע אני רואה שהמרכז נמצא בבית פרטי גדול, מין וילה בתוך חצר. כשאני נכנס פנימה מקבל את פניי בחור בשם ישראל. הוא מחבק אותי, אומר, "אוהבים אותך, ברוך הבא", ומציע לי כוס מים. אני מתחיל להירגע. הוא אומר שתיכף יבוא לדבר איתי פיטר, המנהל, שהוא כבר תשע שנים נקי. כעבור כמה רגעים מגיע פיטר, האדם שיהפוך להיות המדריך והחונך שלי מאז ועד היום, האדם שאני חייב לו את מה שאי אפשר להביע במילים. אבל שם אני רואה אדם רזה, בן ארבעים בערך, עם זקן שחור ארוך ומבטא רומני כבד. הוא לא נראה לי כמו מישהו שהיה מכור. "אני רואה שמאוד סבלת בחיים." זה הדבר הראשון שהוא אומר לי, ואני מתחיל לבכות. אחר כך, אנחנו מתיישבים ומדברים.
"למה באת לכאן לעשות גמילה?" הוא שואל אותי.
"אני סובל, אני סובל אפילו כשאני לא נקי," אני אומר ולא בטוח שהתשובה קשורה לשאלה.
"להיות נקי זה לא העניין." הוא ממשיך.
אני לא מבין למה הוא מתכוון.
"אתה סבלת מאוד בחיים האלה. הנשמה שלך סובלת," הוא מדבר וכאילו רואה דרכי, "אבל השימוש בסמים זה רק על פני השטח. יש בעיה יותר עמוקה; רגשית, נפשית, רוחנית. בזה צריך לטפל. בזה התוכנית שלנו מטפלת: בבעיה הרוחנית, בחוֹר בנשמה, ומה שהוא עושה לנפש ולגוף." אני עדיין עסוק בלברוח מהמאסר, עדיין במחשבה שאם לא פה, אז אין לי שום מקום אחר להיות בו, אבל בתוך זה משהו בי מקשיב, משהו נפתח.
זאת שעת צהרים, ואני מתארגן על עצמי בחדר שנותנים לי. כל מי שפוגש אותי מסתכל עליי באהבה, ותוך כמה שעות אני מרגיש פחות לבד, כמעט בבית. בערב החברים מתארגנים לצאת לקבוצת צעדים של מכורים נקיים בעכו. זה משהו שקורה כל ערב. מזמינים מונית גדולה וכל אחד צריך לשלם עשרה שקלים לנסיעה. הם מתחילים ללכת לעבר המונית, ואני לא יודע מה לעשות. אין לי כסף. אני מתבייש לספר להם שאין לי כסף לנסיעה, גם לא לסיגריות, ואין לי כמעט בגדים. באותו רגע אני רוצה להיעלם, ושוב בא לי למות. אבל ממקום לא מוכר מגיע אליי כוח, ואני אומר להם מה מצבי. זאת לא בעיה בשבילם, וכל אחד מוסיף קצת כסף בשבילי.
בפגישה בעכו יש בחור שחוגג ציון דרך של שלוש שנות ניקיון. הוא מדבר, וזאת הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי מאמין, מקבל תקווה. הוא מספר על הסבל שחווה, כמה הוא איבד, במי הוא פגע. הוא מתאר את הילדוּת שלו, איך התחיל להשתמש, הגניבות מההורים, האשפוזים, המעצרים, איך הגיע למשקל של ארבעים קילוגרם וכמעט מת, איך אף אחד לא נתן לו תקווה, איך אף אחד לא האמין בו. אני מקשיב בתדהמה: זה לא הסיפור שלו, זה הסיפור שלי! פתאום נוחתת עליי הבנה, שהדבר הקשה ביותר שאני נושא בתוכי היא תחושת האשמה על כל מה שעשיתי. וליד האשמה הזאת יש ודאות שאני האדם הכי לא מוסרי, הכי לא אנושי, הכי סוטה בגלל כל מה שעשיתי למשפחה שלי. והנה עכשיו, כשהוא מדבר אני מרגיש שאני לא לבד. זה לא שלא ידעתי קודם שיש גם אחרים כמוני, אבל ברגע ההוא יכולתי לשמוע את זה אחרת, ומשהו קורה לי. אם כל הסבל שהוא עבר הוא כמו הסבל שאני עברתי, ואם כל הפגיעות שהוא פגע הן כמו הפגיעות שאני פגעתי, אז אולי גם אני יכול להתנקות כמוהו? ואולי לא רק להתנקות, אלא גם להיות שלם וקורן כמו שהוא נראה עכשיו?
זה לא שקודם חשבתי שאי אפשר להיות נקי; אבל ניקיון התחבר אצלי לסבל איום ונורא. החיים נראו לי דבר כל כך קשה, שלא האמנתי שאפשר לחצות אותם בלי חומרים שמשנים את התודעה. אבל כשהוא מדבר, אני מרגיש שהוא לא משקר, ואני מבין שקיימת דרך להיות נקי בשמחה. לחיות בלי אובססיות על שימוש, בלי חרדה, בלי אשמה, למצוא משמעות ולהיות חלק מהעולם. אני עדיין מאוד ספקני כלפי עצמי, לא מאמין שאני אגיע למקום כזה, אבל העובדה שאפשרות כזאת קיימת מעניקה לי זיק של תקווה.
מעכו אנחנו חוזרים למרכז בנהריה. כשאנו מגיעים מראים לי בצד החדר מתקן עם דפים ועטים. אלה הדפים שבהם נתבקש בכל ערב לסכם את מה שקרה לנו במהלך היום. קוראים לזה חשבון נפש יומי. המדריך אומר שאפשר לכתוב גם דברים שלא הצלחנו להגיד בקבוצה. אחרי שנסיים, נקפל את הדף ונשים אותו במעין תיבת דואר, ובבוקר המדריכים יקראו את מה שכתבנו. אני לוקח דף ועט, ובלי לחשוב הרבה כותב. זה רק משפט אחד, אבל כשאני מסיים, אני מביט בנייר ומתקשה להאמין שזה מה שכתוב בו:
היום הייתי בקבוצה ופעם ראשונה בחיים קיבלתי תקווה שאפשר להיות נקי ולחיות טוב.
[1] קבוצות אן-איי (NA) הן קבוצות של 'נרקומנים אנונימיים', שעובדות בשיטת 12 הצעדים.