עלייתו של ד"ר שטיינר

פרק שביעי מתוך הספר: רודולף שטיינר | מבוא לחייו ומשנתו

אנני בֶּזַאנט ותיאוסופים אחרים קידמו בברכה את הצטרפותו של רודולף שטיינר לחברה התיאוסופית, וראו במהלך הזרקה של דם חדש לתוך החברה. אולם עד מהרה הם גילו לצערם שהם מקבלים ממנו יותר ממה שהם קיוו. זוהי קלישאה לדבר על "עלייה מטאורית", אך במקרה של שטיינר, הדימוי מוצדק. עם מינויו למזכיר הכללי של החברה התיאוסופית בגרמניה, שטיינר ביסס את מעמדו כדמות כריזמטית וחזקה, חושב מבריק בעל דעות משלו ואפס היסוסים בנוגע לשימוש בהן. השינוי המהיר שעבר ממלומד מכובד אך אלמוני למנהיג רוחני מזכיר זרע רדום של צמח אשר עם העברתו לתנאים אחרים התעורר לפתע בפרץ של צמיחה אדירה. לכן מובן מדוע חברים מסוימים בחברה התיאוסופית היו חשדניים כלפי מניעיו; הם ודאי הסכימו עם ההיסטוריון של תורת הנסתר ג'יימס וֶּבּ, שהעיר כי "אם נרשה לשטיינר להתמיד עם כוונותיו ומטרותיו, הוא לא יכול להיות מזוכה מן האשמה שהצטרף לחברה התיאוסופית כדי להשתלט עליה".[1] שטיינר עצמו אמר דברים דומים, כאשר הודה שהחל להיות מעורב בחברה התיאוסופית כיוון שרק שם מצא קהל מתאים למסרים שלו. בכל אופן, הקהל גדל בצורה מהירה, ואחד הגורמים לסדק שהלך והתרחב בין שטיינר לשותפים החדשים שלו היה שהמצטרפים החדשים לא הצטרפו כמקובל לסניף המקומי שלהם, אלא ביקשו להיות חברים בסניף הגרמני, בזכות שטיינר. שטיינר לא יצא מגדרו כדי לעודד את התופעה הזאת, אך ניתן לראות איך אנני בֶּזאנט ומנהיגים נוספים של החברה התיאוסופית ראו איך הפופולריות העולה של שטיינר מהווה סכנה לסמכותם שלהם.

ועדיין, בשנים הראשונות החליטה בזאנט שהמדיניות הטובה ביותר תהיה להכיל את השוני ולאחות כל קרעים המאיימים להיווצר. בשנת 1907 היא כתבה לד"ר הוּבּה שליידן (Hübbe-Schleiden), מוותיקי החברה התיאוסופית, שלא שמח על השפעתו של שטיינר, והרגיעה אותו באומרה שלמרות השוני ביניהם, היא ושטיינר חולקים חזון משותף. "הכשרתו של ד"ר שטיינר", היא כתבה, "שונה מאוד משלנו. הוא אינו מכיר את הדרך המזרחית, אז הוא לא יכול […] ללמד אותה. הוא מלמד את הדרך הנוצרית והרוזנקרויצרית, שלחלק מהאנשים היא מתאימה מאוד, אך היא שונה משלנו […] אני רואה בו מורה מצוין בזכות עצמו, אדם בעל ידע אמיתי".[2] ובשנת 1908, בהקדמה לספרו הקצר דרך ההתקדשות, כתבה בֶּזַאנט כי "השקפותיו של שטיינר […] הן בעלות ערך רב, ומאירות אספקט של החשיבה התיאוסופית שאלמלא שטיינר אולי לא היה מקבל את ההכרה הראויה לו".[3] היא גם הוסיפה, ואולי זה אף היה נכון באותו זמן, כי "שטיינר זיהה בשמחה את העומק של החוכמה ההודית והושיט לה יד אוהדת".[4] ועדיין, העננים החלו להיאסף, והיה זה רק עניין של זמן לפני שתפרוץ הסערה.

שטיינר עצמו שמר על כל האופציות שלו פתוחות. בשנת 1906 הוא נפגש עם האוקולטיסט תיאודור רוֹיס בלוגאנו, שווייץ. ההערה של בֶּזַאנט לפיה שטיינר לימד "דרך רוזנקרויצרית" קשורה אולי למפגש החטוף והמסתורי של השניים. רוֹיס, ביחד עם שני גרמנים נוספים – יהושוע קליין (Joshua Klein) ופרנץ הרטמן (Franz Hartmann) אותו כבר הזכרנו, קיבלו מהבונה החופשי האנגלי ג'ונתן יארקר (Yarker) רשות לפתוח סניף של ארגון המקושר בחלקו לבונים החופשיים, בשם "מסדר הטמפלרים של המזרח", שידוע גם בשמו הלטיני Ordo Templi Orientis, ובקיצור OTO. באופן מוזר, ה־OTO, שפעיל עד היום, ידוע במיוחד בזכות שני דברים: הטקסים שלו כוללים כישוף מיני, ובשלב מסוים אליסטר קראולי הידוע לשמצה עמד בראשו. מפתיע ששטיינר היה מעורב בקבוצה הזאת, ומאוחר יותר הוא הודה שזה היה כנראה רעיון גרוע.

אחת הסיבות לחרטתו של רודולף שטיינר היא שבין העלבונות וההאשמות השונים שספג, הוא הואשם בשימוש בכישוף מיני למטרות שטניות. אם מביאים בחשבון את התנזרותו הבולטת של שטיינר, האשמה זו היא קומית כמעט. ועדיין, לזמן קצר שטיינר היה הראש של סניף מיסטריה מיסטיקה אטרנה (Mysteria Mystica Aeterna) של OTO. שטיינר אומר שהמעמד הזה הוצע לו, כפי שאף מזכ"לות החברה התיאוסופית הוצעה לו, ושהמטרה היחידה שעמדה לנגד עיניו הייתה "הזכות הפורמלית לבסס, בתוך רצף היסטורי, את הפעילות הריטואלית הסמלית שלי". אפשר גם לחשוב ששטיינר ראה ב־OTO אמצעי נוסף להפצת רעיונותיו. שטיינר רצה להבטיח "המשכיות היסטורית" של הטקסים כיוון ש"התעורר לכך צורך בקרב החברים". אולי זה מצביע על כך שהגישה האינטלקטואלית של שטיינר הייתה יבשה מדי עבור כמה מחסידיו, ושהוא הבין שלעיתים נדרש משהו דרמטי יותר. יש לזכור ששטיינר עצמו היה נרגש ביותר בצעירותו מהטקסים שנערכו בכנסייה, וגם זה יכול להסביר את הצורך שלו לשלב דרמה ואלמנטים טקסיים לתוך עבודתו. שטיינר עמד על כך שהמטרה של הטקסים אינה לכונן חברה סודית או מסדר מאגי, וגם לא להעניק איזושהי חניכה רוחנית למי ממשתתפיו – כפי מטרתם הרגילה של הטקסים בבונים החופשיים ובמסדרים אזוטריים אחרים כגון מסדר השחר המוזהב (the Hermetic Order of the Golden Dawn) – אלא שמטרת הטקסים היא להדגים את הדרך להתעלות רוחנית, ושהתכנים של הטקס הסתמכו באופן מוחלט על המחקר הרוחני שלו. שטיינר מעיר שככל הנוגע לו, החתימה שלו ושל מריה פון סיוורס על המסמכים שניתנו להם הייתה פורמלית לחלוטין. אך למרבה הצער, לפורמליות זו היו השלכות בלתי רצויות. כוונתו של שטיינר אינה ברורה עד הסוף, אך נראה שחלק מהאנשים שהשתתפו בטקסים שלהם לא קיבלו את מה שהם ביקשו, ובהמשך דיברו על כך בצורה שלילית – שטיינר מדבר על "הוצאת דיבה", שייתכן כי היא המקור להאשמות בכישוף מיני. שטיינר מסביר שבאותו זמן הוא עדיין הניח שאנשים יתנהגו בצורה ישרה והגונה, ושהאלטרנטיבה – לחשוד בכל רגע במניעים של האחרים – הייתה מונעת כל אפשרות לעשייה ממשית כלשהי. זה נכון אומנם, אך עם זאת, אי אפשר שלא לראות בכך כעוד דוגמה לנטייתו של שטיינר לקשור את עצמו לקבוצות ופעילויות שבאופן בלתי נמנע יצרו אי־הבנות לגביו.[5]

הצורך במסדר ה־OTO התייתר בקיץ 1906, כששטיינר הופיע בקונגרס התיאוסופי בפריז. שם הכיר שטיינר את אדוארד שוּרה (Edouard Schuré), שהפך לאחד מתלמידיו החשובים. בעיני שוּרה, "שטיינר הגיע לרמה כזו של התפתחות אישית […] שהופכת אותו לבעל סמכות על אחרים". לטענתו, הפגישה שלו עם שטיינר הייתה הפעם הראשונה שבה הוא פגש מתקדש אמיתי.[6] הרצאותיו של שטיינר בקונגרס התיאוסופי היו הצלחה, אך הניצחון האמיתי שלו היה סדרה של הרצאות מחוץ לתוכנית הרשמית של הכנס, אותן נשא בפני קבוצה של גרמנים ורוסים. שטיינר היה אמור להגיע לרוסיה בשנת 1905, לסדרת הרצאות שארגנה מריה פון סיוורס. כמו פריז ולונדון, בתחילת המאה העשרים סנט פטרסבורג ומוסקווה נתפסו להתחדשות רוחנית. מריה ידעה שהתיאוסופיה הכריסטיאנית של שטיינר תדבר אל האינטליגנציה הרוסית, שהפגינה משיכה חזקה למיסטיקה אך לא נמשכה לגישה המזרחית של בת ארצם, מאדאם בלוואצקי. לאימא רוסיה תמיד הייתה כמיהה דתית חזקה, והוגים רוחניים כמו ולדימיר סולובייב או סופרים כמו פיודור דוסטויבסקי הציתו אובססיה כלפי המוחלט והעמידה דור של מחפשי אלוהים. עקב מהפכת אוקטובר 1905 לא יכול היה שטיינר לנסוע לרוסיה, אך רבים מהאינטליגנציה, שחששו מתגובתו של הצאר לניסיון ההפיכה, עזבו את המדינה והיגרו לפריז, בירת הגולים של אירופה. כך אורגנה עבורם סדרה פרטית של הרצאות שניתנה להם בבית פרטי בשכונת פאסי היוקרתית. להרצאה הראשונה הגיעו רק כמה עשרות אנשים, אך אחרי שפשטה השמועה, הבית לא הצליח להכיל את מספר המבקרים, והתיאוסופים הצרפתים, שהתמרמרו על הפופולריות הגואה של שטיינר, נאלצו לבסוף להעניק לו אולם הרצאות. בהרצאותיו נכחו כמה מהשמות הבולטים ביותר בעולם הספרות הרוסי באותם ימים: הסופר דימיטרי מרזקובסקי (Merezhkovski), אשתו המשוררת זינאידה היפיוס (Zinaida Hippius) והמשוררים קונסטנטין בלמונט (Balmont) ונ' מ' מינסקי (N. M. Minski). הדיווחים שלהם סללו את הדרך לפריצה משמעותית של שטיינר ורעיונותיו ברוסיה, שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית. אחת הסיבות לפופולריות של שטיינר ברוסיה היא שהוא האמין שלרוח העם הסלאבית יש תפקיד חשוב באבולוציה העתידית של האנושות, ושרוסיה היא הארץ המתאימה ביותר להוביל את תקופת התרבות הבאה, אותה כינה שטיינר התקופה הסלאבית. רבים מבני האינטליגנציה הרוסית קיבלו בשמחה את הרעיון הזה. אולם קוראים בני זמננו עשויים לפקפק ברעיון של "רוחות עמים", שלפיו לכל עם או גזע יש תכונות ותפקיד מסוימים. אפשר להבין זאת, איך אין לבלבל בין רעיונותיו של שטיינר (או רעיונותיו של יונג בנוגע לנשמת יהודיות או גרמניות, למשל) לבין תפיסת ה"פולקיזם", שבאופן טראגי עזרה להיטלר לסלול את דרכה של התנועה הנאצית לשלטון בגרמניה. למעשה, שטיינר הופיע באחד המקומות הראשונים ברשימות החיסול הנאציות. עד לשנת 1913, זמן שבו נשא שטיינר בהלסינקי סדרת הרצאות שיועדה לקהל רוסי, כבר היו ברוסיה מספר חוגים וקבוצות לימוד של תכניו של שטיינר. אפילו אחרי המהפכה היו ניסיונות לרתום את רעיונותיו של שטיינר לטובת השלטון המרקסיסטי.[7]

הפופולריות של רודולף שטיינר לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה כמה מהתיאוסופים הוותיקים ראו בו איוּם. רעיונותיו של שטיינר בנוגע לתפקידה של התיאוסופיה בעולם הרחב בוודאי היה שונה מאלה של התיאוסופים האורתודוקסיים. בנסיעותיו השתדל שטיינר לבקר בכמה שיותר מוזיאונים וגלריות. אף על פי שבשנת 1888 הרצה בפני האגודה הגתאנית בווינה על "גתה כאבי האסתטיקה החדשה", שטיינר לא הקדיש מחשבה רבה לאמנות לפני שפגש את מריה פון סיוורס. כעת הפכה האמנות למרכיב חשוב בסדר היום שלו. אין ספק שהשהות בפריז, שאותה מריה הכירה היטב, הִפרתה את רעיונותיו על תפקידה של האמנות וחשיבותה עבור ההתפתחות הרוחנית של האנושות. מריה הייתה גם זו שהכירה לשטיינר את שוּרֶה, והאיש המבוגר יותר דיבר עם שטיינר על רעיונותיו בנוגע לתפקידה של הדרמה במסדרי החניכה היווניים הקדומים. שורה עצמו כתב מחזה המבוסס על הרעיון הזה, המיסתורין של אֶלוֹיסיס (The Sacred Drama of Eleusis), העלאה מחודשת של דרמות המסתורין היווניות שהועלו אחת לחמש שנים בסיום אירועי המיסטריה של אלויסיס. אנו יודעים ששורה היה חבר של וגנר וכתב עליו עבודת מחקר. הוא היה מבקר תדיר בביתו של וגנר בבַּיירוית, שם פגש גם את ניטשה. ספרו הראשון של ניטשה, הולדת הטרגדיה, הוא מחקר פואטי המתחקה אחר יסודות הדרמה היוונית, ובו הוא מהלל את האופרות של וגנר כחזרה לשורשים המקודשים של האמנות. בימיו הראשונים בווינה, שטיינר לא חיבב את המוזיקה של וגנר; אך כעת הוא התחיל להבין את כוונותיו של רב־האמן הזה.

וגנר ראה את האופרות שלו בתור "יצירות אמנות טוטאליות" שדרכן הוא שאף לשנות את החברה. רעיון דומה התחיל לדבר אל שטיינר. התיאוסופים, כך האמין, היו יותר מדי מרוכזים בעולם הרוח. עולם החושים היה עבורם אפיזודה חולפת. אך אנו יודעים ששטיינר הגיע להבנות חדשות בנוגע לעולם החושים, והוא הכיר בכך שהדמיון היוצר הוא חלק הכרחי בתהליך הצמיחה הרוחנית. למרות שאמנים כמו וסילי קנדינסקי, פיט מונדריאן ואחרים הושפעו מהתיאוסופיה, לחברה התיאוסופית עצמה לא היה קשר חי אל האמנות ואל עולם התרבות באופן כללי.[8] לדעתו של שטיינר זאת הייתה טעות, אותה הוא שאף לתקן מהר ככל שביכולתו. ההזדמנות הראשונה שלו הייתה בקונגרס התיאוסופי בשנת 1907, שנערך במינכן, עיר שהייתה ביתם של אמנים רבים. שטיינר החליט שבקונגרס הזה יהיו כמה שינויים. שש מאות הנציגים שהגיעו לאולם הקונצרטים העירוני פגשו במחזה שעיניהם מעולם לא קאו קודם לכן. הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים אדומים, וגם הקירות כוסו בחומר בצבע אדום עמוק, שלנגדו הוא הציב שבעה לוחות צבעוניים; על כל אחד מהלוחות הוא צייר עמוד, ויצר את הרושם שהמבקרים נמצאים בחלל של מקדש. בראשי העמודים הוא שרטט סימנים פלנטאריים, ובין העמודים הציב שטיינר את שבעת החותמות מתוך חזון יוחנן. על שני העמודים הראשיים, שהיו צבועים באדום ובכחול, שטיינר צייר את האותיות J ו־B, שייצגו את השמות יכין ובועז, כמייצגים את שני העמודים במקדש שלמה, ובכך הוסיף לתפאורה מגע של הבונים החופשיים. זוהי דוגמה מוקדמת לאמונתו של שטיינר בדבר החשיבות של חוויית הצבע, שתהפוך לתֵמה מרכזית ביצירתו המאוחרת בתחום האמנות, התרפיה והחינוך. שטיינר גם הציב בחדר פסלי ראש של הפילוסופים האידיאליסטים הגרמניים פיכטה ושלינג, לצד פסל של הגל, נכס יקר לליבו של שטיינר שהמשיך ללוות אותו שנים רבות.

לא נראה שם אף פסל של אלוהות הינדית או מורה רוחני הודי, וכאילו לא די היה בעיצוב הלובי של אולם הכנסים במינכן כדי להרגיז כמה מן התיאוסופים הוותיקים, שטיינר גם העלה בפני הקהל את המיסתורין של אֶלויסיס, עם תלבושות ותפאורה שהוא עיצב בעצמו. מריה פון סיוורס שיחקה בתפקיד דמטר, ועל הבמה היא הציגה את אמנות עיצוב הדיבור, שאותה היא פיתחה באותם ימים יחד עם שטיינר. מריה ושטיינר האמינו שבתקופה המודרנית הדיבור הפך להיות מוגבל על ידי דרישות ההיגיון והתקשורת, והם ביקשו לשחרר את המילים מההגבלות הללו, ולאפשר לתנועות ולעיצורים, להגיה ולמקצב להביע משמעות בעלת יותר עומק ונשמה. בעשותם כך, שטיינר ופון סיוורס עמדו בשורה אחת עם הרעיון, שרווח באותה תקופה, לפיו יש לשחרר את השפה מכבלי החשיבה ההגיונית. נושא זה היה מרכזי בשירה הסימבוליסטית למשך עשורים – ארתור רמבו (Rimbaud) וסטפאן מלארמֶה (Mallarmé) היו אולי המצדדים המשפיעים ביותר שלה – והיא נלקחה הלאה על ידי כל בית ספר לשירה שהמשיך בדרכם.[9] כמו השימוש של שטיינר בטקסים ובתפאורה, הרעיון היה לעקוף את המחשבה הביקורתית ולחדור אל הנפש באופן ישיר. היה לשטיינר ניסיון קודם מוצלח עם הגישה הזאת, כאשר בהרצאה "סימנים וסמלים של חגיגות חג המולד",[10] שנתן בחג המולד בברלין, הוא דיבר אל הקהל בעודו עומד מאחורי עץ חג מולד שאותו קישט בעצמו.[11]

כצפוי, הגווארדיה התיאוסופית הוותיקה לא בלעה בשקט את היוזמה של שטיינר, והתנגדה לאווירה הארטיסטית ולפנייה הברורה מערבה. אנני בֶּזַאנט אומנם הביעה את הערצתה לגרמניה כארצם של הפילוסופים והמיסטיקנים, אך זה היה גם הקונגרס שבו היא הבינה שהטוב ביותר שאליו היא יכולה לקוות עכשיו הוא דו־קיום שקט בין הזרם האזוטרי שלה לבין זה של שטיינר, והיא החליטה על יצירת הפרדה ברורה בין שני המחנות.

יוזמותיו של רודולף שטיינר נגעו בצורה עמוקה באחד מאורחי הכנס, המתמטיקאי הצעיר קרל שטוקמאייר (Stockmeyer), שתהה כיצד ייראו העמודים הפלנטאריים של שטיינר כחלק אמיתי מבניין. הוא פנה אל שטיינר בשאלה הזאת, והלה נתן לו כמה רעיונות. שטוקמאייר יצר מודל שמבוסס על העיצוב של שטיינר. מאוחר יותר, שטיינר גם הנחה את עיצוב הפנים של אולם הרצאות בשטוטגרט, שם התפתחה קהילת תלמידים גדולה שלו. אלה היו צעדים ראשונים לעבר מה שבקרוב שטיינר יאבחן כצורך הולך ומתגבר ליצירת מרכז פיזי עבור עבודתו, מה שמאוחר יותר הוא יכנה "הבַּיירוית שלי".

עוד מסמר בארון שמו הטוב של שטיינר בקרב התיאוסופים הלא־גרמנים היה סדרת הרצאות שאותה נתן בסמיכות לקונגרס התיאוסופי, תחת הכותרת "התיאוסופיה של הרוזנקרויצרים".[12] רוב החוקרים בתחום בכלל לא בטוחים שהרוזנקרויצרים, מסדר נזירי ואלכימאי שנטען שהתקיים בתחילת המאה השבע־עשרה, היו קיימים בכלל. המסמך שהודיע על קיומם, תהילת האחווה של צלב הוורד שפורסם בשנת 1614, היה ככל הנראה מתיחה. בכל אופן, ההגדרה של שטיינר לתיאוסופיה הייתה רחוקה ממה שרוב התיאוסופים הגדירו כתיאוסופיה, וצריך לומר שגם רעיונותיו על אודות הרוזנקרויצרים אינם עולים בקנה אחד עם מה שחושבים רוב ההיסטוריונים.

לצד ההפרדה האידיאולוגית שהלכה והתבררה, גם התנגשויות יותר ארציות עמדו להגיע. הרצאותיו של שטיינר בגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, הונגריה, נורווגיה, דנמרק והולנד – שעסקו לרוב בנצרות האזוטרית וברעיונותיו החריגים מאוד של שטיינר בנוגע לטבעו האמיתי של הכריסטוס[13] – החלו להשתלם, ומספר האנשים הקשורים לתיאוסופיה עלה במידה ניכרת. כוכבו של שטיינר בהחלט דרך, ובשנת 1909 הוא החל לדבר אל הקהל שלו על שינוי שהתרחש בעולמות הרוח. באותה שנה, שציינה מחזור של שבע שנים מאז תחילת הפעילות שלו בחוגים התיאוסופיים (שבע הוא מספר חשוב לשטיינר, ויש לו משמעות רבה בתפיסת העולם החינוכית שלו ובענף הייעוץ הביוגרפי שהתפתח מתוך האנתרופוסופיה), שטיינר החל לדבר על כך שהתעוררה אפשרות חדשה ליצירת קשר עם ישות הכריסטוס. שטיינר למעשה החל לדבר על "ביאה שניה", אך לא באופן שבו הרעיון מובן בדרך כלל. לדידו של שטיינר, הביאה השנייה אינה חזרה פיזית של האינדיבידואל שאותו אנו מכירים בתור ישוע. זהו אירוע רוחני, המתרחש בעולם האתרי, שבהתחלה יתגלה למספר מצומצם של אנשים בסוג של ראייה רוחית טבעית, אך כזו שבהדרגה תהיה נגישה ליותר ויותר אנשים בשלושת אלפי השנים הבאות. הבּיאה השנייה עשויה להתרחש גם כמפגש עם נוכחות של זר מסתורי שיעניק להם מילים של נחמה או הכוונה ואז ייעלם, מעֵין גרסה רוחנית של "הפּרש הבודד".

כמה מהתיאוסופים היו פחות סבלניים משטיינר, ונטו שלא לקבל ביאה שנייה שאינה מתרחשת בגוף בשר ודם. בזמן ששטיינר דיבר אל הקהל שלו על "כריסטוס האתרי", התגשמות בשרית יותר של המשיח זוהתה, למרבה ההפתעה, בהודו. בשנת 1909, הכומר צ'ארלס לֶדבּיטר (Charles Leadbeater) פגש בנער על החוף של אדיאר, העיר שבה הייתה ממוקמת הנהלת החברה התיאוסופית. לֶדבּיטר הוכה בתדהמה לנוכח יופיו של הנער, ולטענתו נדהם גם מההילה שלו, שהייתה רוחנית במיוחד. לעניין הרב שגילה לדביטר בתגלית החדשה שלו קשורה גם העובדה שהוא היה מה שהיום אנו נכנה פדופיל. לדביטר שכנע את אביו של הנער, שהיה עובד ציבור ותיאוסוף נלהב בעצמו, לקחת לביתו את ג'ידוּ בן הארבע־עשרה ואת אחיו ניטייה.[14] לדביטר היה משוכנע שג'ידו, שמאוחר יותר נודע בשם קרישנמורטי, היה האוואטר של העידן החדש, התגשמות חוזרת של המורה מייטרֶיָה (Maitreya), וגם של הכריסטוס. אנני בֶּזַאנט אישרה את הדברים הללו לאחר שפגשה את הנער בעצמה. אולי עזרה לשכנע אותה העובדה שלֶדביטר, שבעצמו היה בעל גישה לרשימות האקשיות, חקר את שלושים הגלגולים הקודמים של הנער, מחקר שהגיע עד שנת 22,662 לפני הספירה. ולמרות שההכרזה הרשמית על שליחותו של קרישנמורטי כמורה של העידן החדש לא נעשתה לפני שנת 1911, אי אפשר שלא לתהות אם גילויו של הנער ההודי הצעיר והיפה לא נועד לספק תגובה מזרחית הולמת לפופולריות הגואה של שטיינר, ולהראות שגם התיאוסופים הוותיקים יכולים להוציא מתוכם דמויות מלהיבות וכריזמטיות.

עדיין היה זמן לפני שיתחולל השבר הסופי, ועל פני השטח נראה שהשלום הקר שהחזיק מעמד בשבע השנים הקודמות יכול להימשך. בשנת 1909, ספרו של שטיינר כיצד קונים דעת העולמות העליונים, שפורסם לראשונה כסדרת מאמרים במגזין לוציפר־גנוסיס, זכה בתואר "הספר התיאוסופי של השנה". באותה שנה נערך קונגרס נוסף, הפעם בבודפשט, ולמרבה האכזבה של שטיינר ותלמידיו – הכול חזר כאן לקדמותו, ולא היה זכר לתיאטרליות של הכנס במינכן. בקונגרס הזה אנני בֶּזַאנט ושטיינר נפגשו בפעם האחרונה. היה ברור ששיחתם הידידותית, שאומנם הציפה ואווררה נושאים שחשוב היה לדבר עליהם, לא תוביל לשום מקום. שניהם הרגישו שעימות הוא בלתי נמנע, אך אף אחד מהם לא רצה להיות זה שעושה את הצעד הראשון. לאורך האוטוביוגרפיה שלו שטיינר חוזר ואומר שהוא פועל לפי חוק אוקולטי שמונע ממנו לנקוט צעדים מתוך היוזמה הפרטית שלו, ומצווה עליו להמתין לאירועי הגורל או לאירועים שיקראו לו לקחת את הצעד הנכון הלאה. סביר גם להניח שאף אחד מהם לא רצה להיתפס כמי שאחראי לשבר שיכניס את כל החברה התיאוסופית למערבולת.

שטיינר ידע לאיזה כיוון מועדות פניו. אחרי הקונגרס של שנת 1907 העניין שלו באמנות היה ניכר, והוא הרצה על הנושא בכמה מקומות, בדברו על "שתי אחיות" – חוכמה ואמנות – והצורך שלהן זו בזו כדי להגיע לכדי שלמות, רעיון ששטיינר נתקל בו לראשונה במכתביו של שילר על החינוך אסתטי של האדם. אבל לשטיינר לא הספיק רק לדבר על אמנות. המחזה של שוּרֶה השפיעה עליו עמוקות, ובשנת 1910 הוא החליט להתנסות בכתיבת דרמה כזאת בעצמו. שטיינר גילה עניין בתיאטרון מאז ימיו כעורך המגזין לספרות, ועכשיו חש כי הגיע הזמן להשתמש במה שהוא למד שם. אחרי עוד מסע הרצאות אינטנסיבי בסקנדינביה, ברלין, קלן, שטוטגרט, מינכן וּוינה, ולאחר מכן טיול לאורך איטליה עד לסיציליה ומשם לרומא, שטיינר חזר לברלין ובמשך מספר שבועות כתב את בשער ההתקדשות – מחזה המסתורין הראשון שלו מתוך ארבעה. הצגת הבכורה עלתה בקונגרס התיאוסופי שנערך באוגוסט 1910 במינכן. צוות השחקנים היה מורכב מחובבים שהגיעו ממספר מדינות ולאומים באירופה, כולם תלמידיו של שטיינר שהתאמנו בהנחייתה ובהשגחתה של מריה פון סיוורס. שטיינר היה הבמאי והתפאורן, ועיצב את הכול בהתאם לתיאוריית הצבעים של גתה. מחזה נוסף של שוּרה, ילדיו של לוציפר, אותו תרגמה מריה פון סיוורס, הועלה גם הוא.

הקהל מנה אלפיים איש, כולם תלמידיו של שטיינר, והם מילאו את האולם השכור בציפייה משותפת לחזות באירוע מקודש. השחקנים התגברו על כמה משוכות, שאחת מהן הייתה הדרישה לזכור בעל־פה כמה שורות ששטיינר נתן להם רק מספר ימים לפני ההצגה.

יהיה קשה לתת תקציר של המחזה או של אלה שיבואו אחריו. קוראים המעוניינים בכך יכולים לפנות לדיווח המפורט של סטיוארט ס' איסטון.[15] הדמות המרכזית, בנדיקטוס, הוא מורה רוחני שדמותו קרוב לוודאי מתבססת על שטיינר עצמו. סביבו חגה קבוצה של מחפשי דרך: יוהנס, צייר; מריה, שקשורה אל יוהנס; קַפֶּזיוּס, פרופסור; פליקס באלדה, מלקט עשבים שדמותו עוצבה לפי פליקס קוגוצקי; פליסיה, מספרת סיפורים; תיאודורה, רואה רוחית המדברת על הכריסטוס החדש. כולם התכנסו כדי לשמוע את בנדיקטוס מדבר על חוויותיו בעולם הרוח, וחייהם הנארגים זה בזה אמורים לבטא את פיתולי הקארמה. אחרי המחזה בשער ההתקדשות עלו בזה אחר זה, בהפרש של שנה, המחזות מבחן הנפש, שומר הסף והתעוררות הנפש (היה גם מחזה חמישי, אך העבודה עליו לא הושלמה).

אפשר להתייחס אל מחזות המסתורין כפי שעשה המשורר, שהפך לימים לתלמידו של שטיינר, אלברט שטפן (Steffen), שטען שהמחזה הגשים "התחדשות של האמנות בעודה עולה מתוך המיסטריות", ושהמשתתפים בהצגת הבכורה, שהגיעו מכל שבילי החיים, מצאו עצמם "על סיפּה של התעוררות אל האנושיות הגבוהה שלהם".[16] אך כהצגות תיאטרון, מחזות המסתורין של שטיינר הם, לדעתי, בבחינת טעם נרכש. אין ספק שהם עוסקים בנושאים העמוקים של החיים הרוחניים, ושהם מסוגלים להעניק חוויה טרנספורמטיבית ונוגעת ללב לאלה שמחויבים לרעיונותיו של שטיינר. זוהי הסיבה שבחוגים אנתרופוסופיים, העלאת מחזות המסתורין היא ריטואל שנתי. אך לאדם הפשוט, המחזות הללו עלולים להיות קשים לצפייה. אפילו לקהל שאוהד רעיונות רוחניים, המחזות, לטעמי לכל הפחות, סובלים מעודף דגש על המסר ומיעוט בתנועה. הם מורכבים מרצף של מונולוגים ארוכים, ונדמה שהתנועה היחידה שאנו צופים בה היא כשהדמויות עוברות מדיון אחד למשנהו על הצורך בחזון רוחני חדש. המסר הזה אכן חשוב, ומובן שהאנתרופוסופים מתעקשים שהמחזות יישפטו לפי כוונתם. אך גם למחזאים אחרים יש מסרים, והם מצליחים להעביר אותם בלי לשעמם את הקהל שלהם. ג'ורג' ברנרד שו, לדוגמה, שמחזותיו היו מלאים ברעיונות ומסרים, כתב שבדומה לרופא שיניים, אם עליו לבצע במטופל הליך לא נעים אך הכרחי (כמו להצביע על החולַָיים של החברה), הוא מוודא קודם לכן שהוא נתן לו שפע של גז צחוק.

נדמה ששטיינר ופון סיוורס היו בדעה שכל צורה של בידור תהיה כניעה בלתי מתקבלת על הדעת לחומרניות של התקופה, והם התעקשו לשמור על רמה רוחנית נעלה לאורך כל הדרך. הבעיה עם המחשבה הזאת היא ששהייה ארוכה מדי בעולמות גבוהים יכולה להביא לשעמום. המשורר כריסטיאן מורגנשטרן (Morgenstern), שהפך לאחד מתלמידיו של שטיינר, הצליח להצביע על הנקודות החזקות במחזה, אך גם להכיר בכך שבתור תיאטרון, יש עדיין עבודה שצריכה להיעשות. "זהו אינו מחזה", הוא כתב לחבר, "אלא אירוע המשקף על האדמה אמיתות גדולות מעולם הרוח. היצירה פותחת עידן חדש באמנות, אך גם סובלת מחבלי לידה […] אותו עידן חדש עודנו רחוק; יעברו אולי מאות שנים עד שמספיק אנשים יבקשו סוג כזה של אמנות רוחנית טהורה".[17] ההגדרה "אמנות רוחנית טהורה" היא דרך טובה לתאר מה מושך רבים למאמצים האמנותיים של שטיינר, שכללו ציור, שירה, פיסול, אוריתמיה, ארכיטקטורה – אך גם מה שמרחיק אנשים ממנה. לרבים, ואני ביניהם, יש ברוב מופעיה של האמנות האנתרופוסופית משהו רך מדי, תחושה שברירית שבהיעדר מילה מתאימה יותר נכנה אותה "אוורירית". יותר מדי גווני פסטל והיעדר מוחלט של קצוות חדים. יחד עם זאת, מגבלות הביצוע של שטיינר וממשיכי דרכו אינם מפחיתות מערכם של רעיונותיו עצמם בנוגע לאמנות, רעיונות שהשפיעו באופן משמעותי על דמויות חשובות בעולם האמנות במאה העשרים.[18]

ההצלחה של המחזות, לפחות מבחינת נוכחות קהל, שכנעה את שטיינר שהכרחי לייסד מרכז עבור פעילותו, מקום פיזי שיוקדש ליצירת החוויה הטוטאלית שאליה הוא כיוון. היצירה של מרחב כזה תסמן שלב חדש בעבודתו, ותאפשר לו להתרכז בפיתוח רעיונות חדשים, כמו האופן שבו עבד על האוריתמיה עם מריה פון סיוורס ועם לורי סמית' הצעירה. האולמות השכורים שבהם נאלצו להשתמש באותו זמן לא הספיקו, ומטה החברה התיאוסופית, שהיה גם ביתו של שטיינר, הגיע לקצה גבול הקיבולת שלו. אנחנו יכולים לקבל תמונה של שטיינר באותם ימים מתוך דיווחו של הסופר הרוסי אנדריי בֶּליִי (Belyi), שפגש את שטיינר בשנת 1912, ומאז בילה מספר שנים במעקב אחר מסעות הרצאותיו ברחבי אירופה. בֶּליִי מוכר במיוחד בזכות הרומן פטרבורג,[19] שנחשב ליצירת מופת של ספרות מודרניסטית, והושפע עמוקות מרעיונותיו של שטיינר.

בֶּליִי מספר לנו,[20] שהמטה של החברה התיאוסופית בברלין "נראָה כמו חדר מבצעים". "כולם […] תמיד ממהרים מקומה לקומה כשבידיהם ניירות ועותקים, מקלידים על מכונת כתיבה או משוחחים בטלפון […] כל דקה כבר הייתה מתוזמנת ביומן, וכל הזמן בוצעו עוד ועוד משימות. כאן מישהו עורך משהו; שם מישהו מנפיק כרטיסים להרצאה; ופה ספרים נמסרים מיד ליד. בחדר הסמוך, זרם של אנשים שבאו להתייעץ עם שטיינר […] כל אחד מהם מגיע עם שאלה שעבורו היא הדבר החשוב ביותר בעולם […] הם מובלים אל חדר המתנה קטן, שבו כל מושב תפוס על ידי אדם ממתין.

"אפשר לדמיין שפגישה עם מורה רוחני תתנהל בתוך מסגרת טקסית כזו או אחרת. אך כאן שולטת אווירה עניינית, פשוטה ויומיומית […] באחד מהחדרים האחוריים ודאי עומדות כמה מזוודות ריקות. הוא רק חזר משווייץ ומחר הוא נוסע להנובר […] ואז לפתע, ממש מולך, הדלת נפתחת, ומופיע הדוקטור, מהיר כברק […] שעות הביקור שלו נמשכות שעות על גבי שעות."

בֶּליִי מציין שלעיתים קרובות שטיינר נראה "מותש, פניו חיוורות ועייפות", דבר שאינו מפתיע בהתחשב בכמות העבודה שכלל יום ממוצע שלו. אפשר להבין שכבר בשלב המוקדם הזה של דרכו כמורה רוחני, המחויבות שלו לעזור לכל מי שהגיע לבקש את עזרתו, והחלטתו שלא להשיב ריקם אף לא אחד מהם, הייתה מתישה עבורו. בסופו של דבר, היו אלה אותן "שעות על גבי שעות" של קבלת פנים שהרגו אותו.

כדאי להישאר עוד קצת עם הדברים של בֶּליִי, כיוון שהם נותנים לנו תיאור מעורר חיבה של שטיינר. שטיינר, הוא מתאר, "לבש ז'קט צמוד וקצר […] שכבר ידע ימים יותר יפים. מדי פעם התהלך בנעלי בית. משקפי הצבט שלו היטלטלו וריקדו על רצועה דקה ולעיתים הסתבכו בווילונות כשהיה עובר דרכם". הדוקטור גם התקשה בשמיעה, מספר בֶּליִי, והוא היה מפנה לאנשי שיחתו את אוזנו הטובה. "היה לו חיוך תרפויטי, ופניו קרנו. הייתה לו מתנת החיוך, היכולת לביטוי ישיר מתוך הלב".

בֶּליִי כותב שקשה לתאר איך "בחדר הפשוט הזה, התרחשו דרמות מכל סוג, נוראות ונהדרות", ומסתפק רק באמירה כי "זה היה רודולף שטיינר, והייתה לו היכולת להפוך כל סיטואציה לרגע בלתי נשכח". שטיינר ידע להוציא משהו שמאוד קרוב לאהבה מאלה שהיו עימו במגע, והתכונה הזו היא שאחראית, אולי אף יותר מהתוכן של תורתו הרוחנית, למסירות הרבה שהסובבים אותו הפגינו כלפיו. לבֶּליִי עצמו הייתה אישיות בלתי יציבה, והיחסים שלו עם שטיינר עברו שינויים רבים. ברגע מסוים הוא יצא נגדו בפומבי, אך מאוחר יותר שינה את דעתו, ושוב הילל את הדוקטור.

שטיינר ודאי ידע שזהו זמן של התחלות חדשות. בשבעה־עשר במרץ 1911 מתה אנה אויניקה, מה שאִפשר לשטיינר למסד את הקשר שלו עם מריה פון סיוורס, אף על פי שהם לא יינשאו אלא כעבור שלוש שנים. ועד שזה יקרה כבר תיזרק בדרכו הפצצה בדמות משיחתו של הנער שגילה הכומר לדביטר למשיח העולם. אנני בֶּזַאנט הסכימה עם הכומר שהנער ג'ידוּ אכן היה האוואטר, ועם כל הגרנדיוזיות הכרוכה בהכרזה כזאת, היא הקימה שורה של מסדרים שתפקידם לבסס את שליחותו: קבוצת השָאל הצהוב, מסדר הסרט הסגול, וגם את הפוגעני מכול מנקודת מבטו של שטיינר: מסדר הכוכב מן המזרח.[21] לצד האבסורד הברור במשיחת נער הודי בן שתים־עשרה בתור הכרייסט החדש, שטיינר נגעל מן העובדה שלֶדבּיטר היה מסובך בסכסוך משפטי מול אביו של האווטאר שדרש בחזרה את החזקה על בנו, והוא ודאי חשד שהעניין שגילה לדביטר בנער חרג מהתחום הרוחני. שטיינר הזכיר בשאט נפש סקנדל דומה שבו לדביטר היה מעורב בשנת 1906.[22]

עוד שלב בסכסוך בין שטיינר לבֶּזַאנט היה כאשר שטיינר סילק מהסניף הגרמני אדם בשם הוּגו פוֹלראט (Vollrath). פולראט היה תלמיד של פרנץ הרטמן האיום, שעליו אפילו מאדאם בלוואצקי אמרה כי "המגנטיות של האדם הזה מחליאה". לשטיינר לא היה שום צורך בהרטמן ובחסידיו, וכשפולראט ייסד אגף ספרותי ללא אישורו של שטיינר, הדוקטור הרגיש שזה הזמן להציב גבול. בכל מקרה, הוא מעולם לא החזיק מרבים מהתיאוסופים הגרמנים הוותיקים, והם בתורם התנגדו לשטיינר כיוון שלטענתם הוא ניצל את החברה התיאוסופית למען מטרותיו שלו. בֶּזַאנט יצאה להגנתו של פולראט, באומרה ששטיינר חרג מסמכותו, אך ההתקוטטות הזאת הייתה רק חימום לקראת המנה העיקרית.

מסדר הכוכב מן המזרח הוקם למען הכנה זריזה של העולם לשובו של המאסטר מייטרֶיָה, שידוע גם ככריסטוס, בדמותו הארצית של ג'ידו קרישנמורטי. אנני בזאנט הבהירה היטב שכל מי שרואה עצמו כתיאוסוף ראוי לשמו, צריך לשקול ברצינות להיות חלק מהמסדר. כשזה נודע לשטיינר, הוא מייד מנע מן המסדר לפעול על אדמת גרמניה, ושלח לכל החברים הגרמנים שכבר הצטרפו למסדר דרישה לפרוש ממנו באופן מיידי. ואז הוא שלח הודעת טלגרף לאנני בזאנט באַדיאר, ודרש ממנה להתפטר מתפקידה כראש החברה התיאוסופית העולמית. היא בוודאי חיכתה למהלך הזה מצידו, והגיבה בביטול ההרשאה שהיא נתנה לשטיינר בשנת 1902, מה שפירק לכאורה את הסניף הגרמני של החברה התיאוסופית. השלום הקר בא אל קיצו, ושטיינר כבר לא היה חלק מהחברה התיאוסופית.

אבל באותו הזמן זה כבר לא היה רלוונטי. ארבעה־עשר מתוך חמישים הסניפים של החברה התיאוסופית בגרמניה נשמעו להחלטתה של בזאנט ונטשו את שטיינר; אלה נותרו תחת הנהגתו של מחליפו, ד"ר הובה שליידן (Hübbe-Schleiden). כל השאר נותרו לעמוד לצידו של הדוקטור. הגורל אמר את דברו, ושטיינר היה מוכן כעת להיענות לקריאתו. הפגישה השנתית שנקבעה לינואר 1913 נערכה כסדרה, ובה הודיע שטיינר לנוכחים שלמעשה הפגישה לא יכולה להתקיים, כיוון שכבר לא קיימת חברה תיאוסופית גרמנית שתקיים אותה. הפרט השולי הזה טופל במהרה, כשהנוכחים הכריזו על הקמה של גוף חדש, עצמאי ובלתי תלוי, שנודע בשם החברה האנתרופוסופית. שטיינר עצמו לא היה חבר בחברה הזאת, אך קיבל את התואר של נשיא הכבוד שלה, כיוון שהעדיף לא להפוך לראש החוקי של החברה, אלא להישאר הראש הרוחני שלה. כבר בעת הקמתה, החברה האנתרופוסופית מנתה לא פחות מ־2,500 חברים.

שטיינר השתמש לראשונה במונח "אנתרופוסופיה" כבר בשנת 1901, בהרצאותיו לחברי "הדורות הבאים",[23] ובהדרגה, במהלך שנותיו כתיאוסוף, השם הזה, על תפיסת העולם שהוא מייצג, הפך להיות הדגל שהוביל אותו מהצורה הישנה לזו החדשה. לקראת סוף חייו, באסופת מדיטציות ששטיינר כתב באיגרות אל חברי החברה האנתרופוסופית, ואשר ראתה אור מאוחר יותר תחת השם מחשבות מנחות,^[24] שטיינר סיפק את מה שהוא כנראה ההגדרה הכי מקובלת של המושג הזה: "האנתרופוסופיה היא שביל של ידע המוביל את הרוחני שבאדם אל הרוחני שבעולם". מקור המונח אינו אצל שטיינר, עובדה שהוא טרח להדגיש. רוברט צימרמן, אחד ממוריו של שטיינר בווינה, השתמש בו ככותרת לעבודה שכתב על אסתטיקה. שטיינר נתקל במונח הזה גם בעבודתו של הפילוסוף עמנואל הרמן פיכטה, בנו של יוהאן גוטליב פיכטה, הידוע ממנו. השימוש המוקדם ביותר במונח זה היה ככל הנראה על ידי האלכימאי תומס ווהן (Vaughn) בספרו אנתרופוסופיה תיאומגיקה (Anthroposophia Theomagica), שיצא לאור בשנת 1650. בתחילת המאה התשע־עשרה הפילוסוף השוויצרי הרומנטי איגנץ טרוקסלר (Ignaz Troxler) הגדיר אותה כ"שיטת חשיבה שבה, מתוך נקודת מוצא שלוקחת בחשבון את טבעו הרוחני של האדם, חוקרים את טבעו הרוחני של העולם",[25] הגדרה שנשמעת כגרסה זהה לזו של שטיינר, רק קצת יותר פשוטה ממנה. מבחינה אטימולוגית המילה מורכבת משני מונחים יווניים, 'אנתרופוס' – אדם, או ישות אנושית, ו'סופיה', חוכמה. הקשר של מושג הזה לתיאוסופיה הוא ברור, וההבדל הוא שהמונח הישן יותר, שאותו טבע יעקב בוהם במאה החמש־עשרה, הדגיש את החוכמה של האל, או האלים. ניתן גם לראות את הקשר של שני המונחים האלה אל המילה המוכרת יותר 'פילוסופיה' – אהבת החוכמה. 'אנתרופוסופיה' הפך להיות המונח שבו שטיינר השתמש כדי לבדל את הגישה ואת גוף הידע שהוא פיתח מתוך המחקר העצמאי שלו. לצד 'אנתרופוסופיה' הוא השתמש גם ב'מדע הרוח', מונח שבא להדגיש שהידע שהוא מביא מגיע מתוך מאמצי מחקר רוחני עצמאי ולא מתוך התגלוּת, כמו הידע שהביאו אחרים במסגרת התיאוסופיה וברוב הדתות הממוסדות. ההתבססות על התגלות רוחנית ותקשור, לצד הנטייה הברורה מזרחה, היו הדברים שהכי הפריעו לשטיינר בחברה התיאוסופית, שמלבד המלצות כלליות ומעורפלות לחיות חיים רוחניים, לא הציעה כל מסגרת הוראה או שיטה מסודרת שמנחה את חסידיה כיצד להתקרב אל הרוח, וכך הרוח נותרה מנת חלקם של יחידי סגולה מעטים, שמסרו את התגלויותיה לאחרים. התיאוסופיה הייתה קול קורא במדבר, והיא עודדה רבים שבאותם ימים הרגישו חסרי בית למול הדומיננטיות העולה של תפיסת העולם החומרנית; אך במהרה היא הידרדרה – לפחות לפי תפיסתו של שטיינר – לכדי קיום כמועדון חברתי נעים אך בלתי יעיל שמשך אליו תמהונים, ולפעמים, כמו במקרה של לידביטר והרטמן, גם נבלים אמיתיים. שטיינר, שהיה מורה מטבעו, היה נחוש להציע התנגדות חזקה יותר להיעלמותו של היסוד הרוחני מתוך החיים המודרניים. האנתרופוסופיה לא תהיה מועדון חברים אינטימי, שבו יכול אדם לקשקש על החיים הרוחניים, ובינתיים להשאיר את העולם הנורא מחוץ לדלתותיו. עבור שטיינר, מטרת האנתרופוסופיה היא לשנות את העולם, מטרה שזרמים רוחניים לרוב אינם שואפים אליה. למן הרגע הראשון, שטיינר התעקש על כך שמעניין אותו ידע אובייקטיבי על האדם והעולם – ידע שניתן למסור לאחרים ולהטמיע אותו בקרבם בדיוק כמו מתמטיקה והיסטוריה, ולכן, בהגדרה, הוא אינו תלוי באדם כזה או אחר. האבחנה הזאת היא קריטית, ולמרות שהיום עבור רבים האנתרופוסופיה הפכה לסגנון חיים, כמו שקורה להרבה דרכים רוחניות, שטיינר רצה לבסס אותה עם אותו משקל של עובדות ניתנות לאישוש כמו פיזיקה או אסטרונומיה. לפחות בהתחלה, השם לא היה חשוב, ושטיינר עצמו אמר שהוא היה שמח לשנות את השם של האנתרופוסופיה מדי שבוע, אם זה לא היה מבלבל את האנשים. בהמשך קיבל המונח משמעות עמוקה יותר, עד שלרבים, כולל שטיינר עצמו, המושג לא רק מצביע על גוף מסוים של ידע, אלא על ישות חיה העומדת בפני עצמה.

משנפרד מהתיאוסופיה, הרגיש שטיינר ביתר שאת את הצורך לבנות בית עבור הדרך הרוחנית שלו. בהתחלה הרעיון היה לבנות אולם תיאטרון עבור מחזות המסתורין, והמיקום הטבעי ביותר לכך הייתה מינכן, בירת האמנות של גרמניה באותם ימים. גם שטוטגרט, שם התפתחה קהילה גדולה של אנתרופוסופים, הייתה מועמדת רצינית לשם כך. הוכנו תוכניות לבניין יוהָנֶסבַּאוּ (Johannesbau) – הבניין של יוהָנֶס, על שם דמות האמן במחזות המסתורין – אך היו עיכובים; השטח שבו תוכנן הבניין המיועד היה מוקף בבנייני מגורים, והדבר דרש התאמות ושינויים הכרחיים כדי לעמוד בחוקי התכנון העירוניים. שטיינר לא שמח בהגבלות הללו, ולמרות שהוא היה משוכנע שהרשויות ידחו את התוכניות שהוגשו, הוא הרשה לאנשיו להגיש אותן. כמו בצמתים אחרים בחייו, שטיינר נתן לגורל לומר את דברו.

בספטמבר 1912, שטיינר נתן סדרת הרצאות בבאזל, שווייץ, ולאחריה הוזמן לביתו הכפרי של ד"ר אמיל גרוסהיינץ (Grossheintz), תיאוסוף ותיק ורופא שיניים מצליח. בבעלותו של ד"ר גרוסהיינץ הייתה חלקת אדמה גדולה למרגלות הרי היוּרָה (Jura), ליד הכפר דורנאך, ובעודו שוהה שם הפגין שטיינר התעניינות חריגה באותו אזור כפרי, ויצא לתור אותו ביסודיות. מאוחר יותר הוא שאל את מארחו מה הוא מתכנן לעשות עם שטח האדמה הזה. ד"ר גרוסהיינץ ענה שהוא אינו יודע, ושהוא מחכה שהעתיד יגלה לו מדוע הוא רכש אותו. אשתו של ד"ר גרוסהיינץ הוסיפה שהיא חשבה על בנייה של פנימייה שבה ילדים יוכלו לגדול באופן מיטיב. שטיינר, שידע שהמהלכים לבניין במינכן לא יבשילו, הגיב שהוא מתכנן להקים "סוג של בַּיירוית". ד"ר גרוסהיינץ, שהיה מודע לקשיים של שטיינר עם הרשויות במינכן, הוסיף שבדורנאך אין מגבלות בנייה, ועל כך ענה שטיינר, "בבאזל יש קארמה תיאוסופית מפוארת", מה שמעיד על כך שאפילו בראשית דרכה של ההתחלה האנתרופוסופית החדשה שלו, שטיינר לא התנגד לקשור אותה, באופן המתאים, לקודמתה.

שטיינר צדק בנוגע למינכן. הרשויות דחו את התוכנית שהוגשה, ובפברואר 1913, זמן קצר אחרי הפגישה שהפכה להיות הפגישה הראשונה של החברה האנתרופוסופית, שטיינר חזר אל ד"ר גרוסהיינץ וקיבל את הצעתו הנדיבה. שנים לאחר מכן, מריה שטיינר העידה שבביקור הראשון במקום שיהפוך לאתר של הישגו המוחשי ביותר – תרתי משמע – שטיינר הפגין דכדוך לא אופייני. הוא היה "מבולבל, מדוכדך ועגמומי", מצב שבו היא מעולם לא ראתה אותו שרוי בו לפני כן. הראייה הרוחית של שטיינר לרוב התמקדה באירועים שהתרחשו בעבר או בעתיד הרחוקים, אך אפשר שבמקרה הזה הוא חזה טרגדיה שתתרחש בעוד כעשור.

הערות שוליים לפרק השביעי

---

[1]         Webb, The Occult Establishment, p. 66.

[2]         מצוטט בתוך: Stewart C. Easton, Rudolf Steiner: Herald of a New Epoch, p. 169.

[3]         Rudolf Steiner, The Way of Initiation (London: Theosophical Publishing House, 1908), p. ii. GA10.

[4]         שם, עמ' 33–34.

[5]        לפרספקטיבה מעניינת על מעורבותו של שטיינר עם "מסדר הטמפלרים של המזרח" (O.T.O. – Ordo Templi Orientis), ראו את ספרו המשעשע ביותר של פרנסיס קינג: Modern Ritual Magic, Dorset, England: Prism Press, 1989, pp. 99–108 and 205–7. ראו גם את ספרו של א' א' וייט, A. E. Waite, Shadows of Life and Thought, London: Selwyn & Blount, 1938. וייט, חוקר בולט של תורת הנסתר באותה תקופה, היה מנהיג של שלוחה של מסדר השחר המוזהב [The Golden Dawn], והוא נותן כמה פרטים על מעורבותו של שטיינר עם אחדים מחברי המסדר. לא ברור כמה זמן שטיינר היה מעורב ממש ב"מסדר הטמפלרים של המזרח" (OTO), אם כי הוא אומר שהשימוש בטקסים נמשך עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ולמרות שהקבוצה המעורבת בטקסים אלה לא הייתה סודית, זו הייתה קבוצה פרטית, שהייתה נפרדת מן הגוף המרכזי של החברה.

[6]         Introduction to Steiner, The Way of Initiation, p. 10.

[7]         להרחבה על חלקו של שטיינר בתחיית הנסתר ברוסיה, ראו A Dark Muse, עמ' 210–216. ראו גם: Bernice Glatzer Rosenthal, ed., The Occult in Russian and Soviet Culture, Ithaca, NY, and London: Cornell University Press, 1997. עם זאת, לא כולם התלהבו משטיינר. ההוגה האקזיסטנציאליסטי הרוסי ניקולאי ברדיאייב, באוטוביוגרפיה המיוחדת שלו, Dream and Reality, London: Geoffrey Bless, 1950, מתעד את התרשמויותיו מהשתתפותו בהרצאות בהלסינקי. ברדיאייב כותב: "שטיינר עצמו עשה רושם מכאיב ביותר, למרות שהוא לא נראה לי כלל כמתחזה. הוא היה אדם ששכנע והפנט לא רק אחרים אלא גם את עצמו. נראה היה שיש לו מספר דמויות שאותן הוא מחליף כמו מסכות לפי הצורך: רגע אחד היה כומר מיטיב… כעת הוא קוסם המושל בנפשות אנוש. רק לעיתים רחוקות פגשתי אדם כה נטול חן כמו שטיינר. לא נראה היה שאף קרן אור אחת ויחידה מאירה עליו ממעל. מטרתו ושאיפתו היחידה הייתה להשיג את כל הדברים מלמטה, באמצעיו הטיטאניים שלו, ולפלס דרך אל עולם הרוח מתוך מאמץ נלהב. […] אולי היו לו כישורים כנואם, אבל חסרים היו לו כישרון אמיתי למילים ורגש למילים. דיבורו דמה לאקט מאגי, שמטרתו להשיג שליטה על שומעיו באמצעות מחוות, על ידי הרמה והורדה של קולו ועל ידי שינויים בהבעת פניו. הוא הִפּנט את תלמידיו, וחלקם אף נרדמו." (עמ' 192–193)

[8]         זה לא היה נכון לגבי אחד התיאוסופים החשובים ביותר ברוסיה, המלחין אלכסנדר סקריאבין, שביקש להעביר את המציאות של החוויה הרוחנית באמצעות המוזיקה שלו. סקריאבין היה מעורב בהרבה נושאים אוקולטיים באותה תקופה. המפורסמת שבהם היא הסִינֶסְתֶזְיָה, תופעת ההתאמה החושית שבה, למשל, צבעים מסוימים קשורים לטונים מסוימים, נושא ששטיינר עצמו התעניין בו מאוד. סקריאבין הגה בשלב מסוים אורגן צבעוני, מכשיר שהקרין אורות בצבעים שונים הקשורים למקשים שונים. הפרויקט השאפתני ביותר שלו, יצירת מקהלה ענקית בשם Mystery, הייתה אמורה לשלב מוזיקה, ריקוד, ציור, שירה, אפילו קטורת, והוא האמין כי ביצוע היצירה היה פותח עידן רוחני חדש. לרוע המזל, הוא מת לפני שהשלים יצירה זו. ראו: A Dark Muse, עמ' 143.

[9]         הפוטוריסטים, הקובו־פוטוריסטים, הדאדאיסטים והסוריאליסטים, וכן סופרים כמו ג'יימס ג'ויס ופילוסופים כמו לודוויג ויטגנשטיין, כל אלה התעניינו כמו שטיינר בדיבור טרנס־לוגי, שאנו יכולים לראותו כחלק מן המשבר הכללי של המילה, שאותו חוותה התרבות המערבית בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים. עוד בנושא זה תוכלו למצוא בספרים: George Steiner’s Language and Silence, New York: Atheneum, 1967, ו-Extraterritorial, New York: Atheneum, 1972.

[10]       GA96, 17 בדצמבר 1906.

[11]       במרוצת המאה, מורים אזוטריים אחרים היו עתידים להכיר בערכה של האמנות. ג' י' גורדייף התפרסם במערב כמורה לריקוד קדוש – בשלב מסוים התעניין בעבודתו האמרגן סרגיי דיאגילב – ואפילו הקוסם האפל אליסטר קראולי הציג גרסה משלו ל"מסתורין של אלויסיס", ובמשך תקופה מסוימת ניהל להקת שיר ומחול בשם Ragged Ragtime Girls.

[12]       סדרה שניתנה במינכן בין התאריכים 22 במאי וה-6 ביוני (GA98). הספר ראה אור בעברית בהוצאת חירות (בתרגום יוחנן מרגלית), וניתן להתייחס אליו כמבוא כללי מצוין לאנתרופוסופיה. – המתר'

[13]      לפי הבשורה החמישית (GA148, ראה אור בהוצאת חירות, תרגמה חיה חצב), בתחילת הספירה שלנו, פחות או יותר באותו זמן, נולדו בארץ ישראל שני ילדים שנקראו ישוע. שניהם השתייכו לבית דויד, האחד מזרע שלמה והשני מזרע נתן. ישוע­­־שלמה היה גאון מבחינה שכלית, וישוע־נתן היה גאון מבחינה רגשית, ובמיוחד ביכולתו לאהוב. גאוניותו השכלית של ישוע־שלמה נבעה מכך שחי בו האני של זרתוסתרא, ואילו גאוניותו הרגשית של ישוע־נתן נבעה מהעובדה שזו הייתה התגשמותה האנושית הראשונה של נשמה זו, שעד אז התקיימה רק בעולמות הרוח. כשהיו בני 12, משפחתו של ישוע־נתן עלתה לרגל לירושלים, ובדרך עבר האני של זרתוסתרא מישוע־שלמה אל ישוע־נתן. ישוע־נתן הפך להיות אדם מיוחד במינו, אשר שילב בנפשו כוחות חשיבה ורגש חזקים במיוחד, והותיר רושם עז על כל אדם שפגש בו. הוא גדל להיות המימוש הגבוה ביותר של אנושיות שחיה על פני האדמה. ישוע־שלמה, בגלל עזיבת האני, נפטר ממחלה זמן קצר לאחר המקרה. אחריו, נפטרו גם אביו של ישוע־שלמה (יוסף הנגר) ואמו של ישוע־נתן (מרים). הגורל הפגיש בין האלמן והאלמנה, הם התחתנו, וכך הפכו שתי המשפחות למשפחה אחת, והתגוררו בכפר קטן, שבהמשך קיבל את השם "נצרת".

הילד ישוע גדל ובגיל שלושים הוא הלך, כמו מחפשי דרך אחרים, להיטבל בירדן אצל יוחנן המטביל. ברגע הטבילה חדרה אל גופו של ישוע ישות אלוהית שנקראת ביוונית "כריסטוס" (משיח). ישות זו, שמקומה בשמש, החליטה לרדת לאדמה ולהתגשם בגוף אדם כדי להתערב באופן אקטיבי בהתפתחות האנושות ולהביא לה אימפולס של אהבה ללא תנאי, אשר יאזן את השפעותיהם המזיקות של לוציפר ואהרימן ויחבר חזרה בין האנושות לעולם הרוח המיטיב. ישות הכריסטוס חיה בגופו של ישוע שלוש שנים, עד רגע הצליבה. אירוע הצליבה, שאותו מכנה שטיינר "המיסטריה של גולגותא", יצר שינוי מהותי באדמה. ישות הכריסטוס, שעזבה את גופו המת של ישוע, התמזגה לתוך ההילה האתרית של העולם. מאותו הרגע, עברה האלוהות לשכון בנפשו של האדם, ומאז הוא יכול בהדרגה לחפש ולמצוא אותה שם, בתוכו. להרחבה ראו מאמרי הבשורה על פי שטיינר או: משמעות הכריסטוס לפי האנתרופוסופיה, אדם עולם, גיליון היריון ולידה, דצמבר 2016. – המתר'

[14]       מאוחר יותר התחרט האב על החלטתו וביקש להחזיר את הבנים. כשלֶדבּיטֶר סירב, האב פנה לבתי המשפט. פיטר וושינגטון – בהיסטוריה הביקורתית אך המשעשעת שכתב על אודות החברה התיאוסופית, (Peter Washington, Madame Blavatsky’s Baboon,London: Secker & Warburg, 1993), מדווח שהמשפט, שהאב הפסיד בו, היה ייחודי בדברי הימים של הראג', כיוון שהיה הפעם היחידה שבה בהערות השופט הופיעו גם מעשה סדום וגם אלוהות ביחס לאותו אדם.

[15]       ראו: Easton, Rudolf Steiner: Herald of a New Epoch, chapter 7.

[16]       מצוטט בספרו של הנרי בארנס: Henry Barnes, A Life for the Spirit, Hudson, NY: Anthroposophic Press, 1997, p. 100.

[17]       שם, עמ' 103.

[18]       למידע נוסף על השפעתו של שטיינר על האמנות המודרנית, ראו: The Spiritual in Art: Abstract Painting 1890–1985, New York: Abbeville Press, 1986.

[19]       ראה אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן, תרגם צבי ארד.

[20]       Andrei Belyi, Reminiscences of Rudolf Steiner, Adonis Press.

[21]       קרישנמורטי עצמו דחה מאוחר יותר את הרעיון שהוא המשיח החדש, או מורה רוחני מכל סוג שהוא. ב־2 באוגוסט 1929, מול קהל של שלושת אלפים איש, הוא דחה בפומבי את התיאוסופיה ופיזר רשמית את מסדר הכוכב מן המזרח. ראו: Peter Washington, Madame Blavatsky’s Baboon, pp. 278–279.

[22]       כמו שטיינר, ללֶדבּיטֶר היו תחומי עניין פדגוגיים, אם כי בניגוד לשטיינר, המחויבות שלו לחינוך הצעירים – במיוחד בנים – הונחתה לעיתים קרובות על ידי מניעים נסתרים. בשנת 1906, התשוקה של לֶדבִּיטֶר לחינוך ילדים קיבלה תפנית גרועה כאשר התגלה כי בד בבד עם שיעורים אחרים הוא נתן לכמה נבחרים הדרכה אינטימית על דקויות האוננות. עדויות מצביעות על כך שלֶדבּיטֶר הלביש את הנוהג הזה בלבוש תיאוסופי, ורמז שזה רק הצעד הראשון בדרך לשחרור מספק יותר. לנוכח ההאשמות נגדו, לֶדבּיטֶר התפטר מהאגודה התיאוסופית. ראו: Washington, Madame Blavatsky’s Baboon, pp. 121–23. יש לומר להגנתו של לֶדבּיטֶר שבאותה עת קוּדם רעיון החינוך המיני בכמה מחנות פרוגרסיביים, ואנני בזאנט עצמה זכתה להשמצות מסוימות על כך שתמכה במניעת היריון.

[23]       הכותרת של סדרת ההרצאות הייתה The History of Mankind’s Evolution, as Shown in the World Conceptions from the Earliest Oriental Ages down to the Present Time: Or Anthroposophy [ההיסטוריה של האבולוציה של האנושות, כפי שמוצגת בתפיסות העולם מהתקופות המזרחיות המוקדמות ועד ימינו: או אנתרופוסופיה].

[24]       GA26. ראה אור בעברית בהוצאת כחותם, תרגמה אורנה בן דור.

[25]      Henri F. Ellenberg, The Discovery of the Unconscious, p. 685.